לנוסעים בתחבורה הציבורית

לנוסעים בתחבורה הציבורית

הארץ נתונה לכיווץ והרחבה

מה שנתן בבוקר קו ישיר

מי יודע היכן תשים

גאומטריה של ערב

למשתנעים בתעבורה הדו-רגלית

הכבישים המהירים שרים שירים

לא להם

לא לכם הם שרים

לנוסעים בתחבורה הציבורית

מעזבות סביונים

ומכמונות איטיות

כשכל מה שנותר לך זו השנאה

מגיבי הימין מסרבים להתפרק משנאתם למבקשי המקלט. או לפחות, כך נראה ממבט חטוף בדף הפייסבוק של נתניהו, ומהחלטתו החפוזה להשהות את המתווה שאמור היה להחליף את הגירוש. למתבונן מבחוץ הזעם על החלטתו המקורית של נתניהו ועוצמתו עשויים להיראות משונים. לראשונה הציעה הממשלה לתושבי דרום תל-אביב פיתרון מעשי להשלכות של ריכוז מבקשי המקלט בשכונותיהם: תקציב שיקום, העברה של כמחצית ממבקשי המקלט למדינות מערביות ופיזור של הנותרים ברחבי הארץ. החלופה, כפי שהסביר נתניהו עצמו, היא השארת המצב הקיים. מימוש הפנטזיה של פעילי הגירוש על "הוצאת כל המסתננים" גם ככה לא עמד על הפרק. הגירוש היה אמור להרחיק מישראל רק 14,000 מבקשי מקלט מתוך כמה עשרות אלפים. אז למה הגיבו תומכי נתניהו בהתנגדות עזה כזו?

צילום מסך מדף הפייסבוק של נתניהו, תגובות על פוסט אפולוגטי של נתניהו להצדקת ביטול הגירוש

התשובה שלי היא שהחלטתו של נתניהו היתה לוקחת מהציבור המזרחי העני שהוא (בקווים גסים) הבייס האלקטורלי של הליכוד כמה מהנכסים הודאיים היחידים שנותרו לו: השנאה הקדושה, הגאווה במה שהם תופשים כעמידה איתנה מול העולם ואיבתו ליהודים ולישראל. השנאה יכולה להיות מענגת. היא יכולה לתת לאדם סיפוק רגשי ולהדגיש את קווי המתאר של זהותו. כשאני שונא ללא התנצלות, כשאני מרגיש שיש לי כל זכות וכל הצדקה שבעולם לשנוא, צדקתי הופכת לאבסולוטית. אני קורבן מוחלט. לא חלה עלי שום חובה מוסרית. אני יכול לעשות את כל מה שמניעה אותי השנאה לעשות, ואיש לא יכול לבוא אלי בטענות. השנאה הקדושה היא טובין שממנו אני יכול ליהנות בכל רגע נתון ובאופן מיידי.

התגובה העוינת לביטול הגירוש, אם כן, היא במובן מסוים רציונלית מאוד. אני לא מתכוון לומר שהיא תוצר של שקילת טיעונים לכאן ולכאן, חישוב סיכונים וסיכויים וקבלת החלטה מושכלת וזהירה. אני מתכוון לומר שניתן לנתח אותה ולהצדיק אותה ככזו. נתניהו ביקש מתמכיו מבין תושבי דרום תל-אביב לוותר באופן מיידי על מה שיש להם כבר עכשיו בידיים - השנאה היוקדת לפליטים - לטובת שיפור בלתי-ודאי ברווחתם בעתיד הרחוק. כמה כבר היה מועיל להם שיקום הדרום? האם היו מפסיקים להיות עניים? האם היו ניתנים להם מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות שאין להם עכשיו? האם היו מפסיקים להרגיש שהם מושא ללעג ולהתנשאות של האשכנזים והשמאל הבורגני? לא ולא ולא. מנקודת מבטם, אם כך, ההתנגדות לביטול הגירוש היא התגובה ההגיונית ביותר. כבר עדיף שהפליטים יישארו פה. העיקר שלא תילקח מהם השנאה, וחשוב מכך - הזכות לשנוא, חותמת האישור הממלכתית לשנאה.

כל תנועת שמאל שאני מוכן לתמוך בה היא כזו שמסרבת באופן עקרוני להסית קבוצות זו נגד זו ולהסכים לשנאה של אחת לאחרת. תנועות שמאל כזו עומדות בפני אתגר עצום: הן צריכות להציע למתנגדיהן משהו טוב יותר וודאי יותר מהשנאה שיש להם כעת. רק כך יש להם סיכוי כלשהו לגייס תמיכה מקרב האוכלוסיה המוחלשת היהודית. 

טעויות

"כאשר מורה הזן טֶמְפְּיוֹ עדיין היה נזיר נודד, הוא ביקר אצל מורה הזן סַיאִין. טֶמְפְּיוֹ תמיד נוהג היה לומר: לעולם אל תאמר שאתה מבין את תורתו של בודהא. אם אתה מחפש מישהו שמבין זאת, לא תמצא.

יום אחד ראה סַיאִין את טֶמְפְּיוֹ מרחוק וקרא: טֶמְפְּיוֹ! טֶמְפְּיוֹ הרים ראשו וסַיאִין אמר: טעות! טֶמְפְּיוֹ פסע שתיים שלוש פסיעות ושוב קרא סַיאִין: טעות! כשקרב אליו טֶמְפְּיוֹ אמר סַיאִין: אותן שתי טעויות - האם הן שלך או שלי? טֶמְפְּיוֹ אמר: טֶמְפְּיוֹ הוא הטועה. סַיאִין אמר: טעות! טֶמְפְּיוֹ שתק. סַיאִין אמר: הישאר כאן למשך הקיץ וכך נוכל לשוחח באותן שתי 'טעויות'. אך טֶמְפְּיוֹ עזב בו במקום.

מאוחר יותר, כאשר טֶמְפְּיוֹ שכן קבע במקדש, היה אומר לאנשים: כשהייתי נזיר נודד נשאני גורלי אל מקומו של מורה הזן סַיאִין. פעמיים קרא 'טעות' וביקש ממני להישאר למשך הקיץ כדי לדון בכך. אז עדיין לא הבנתי בדיוק היכן טעיתי, אך מיד לאחר שיצאתי דרומה, הכרתי בטעותי.

מאוחר יותר אמר מורה הזן סצ'וֹ על הסיפור הזה את הדברים הבאים: כשטֶמְפְּיוֹ חשב על הקורות אותו במקומו של סַיאִין חש שטעה. זו טעות."

סיפור זן בתרגום יואל הופמן, מתוך האסופה "לאן נעלמו הקולות".

צילום: ארז וסילבסקי

1. מקד את תשומת לבך בהווה, ללא השוואה או שיפוטיות. כך תגיע למצב של רוגע, שלווה, קבלה וסקרנות. טעות!
2. מקד את תשומת לבך בהווה, וקבל ללא ביקורת את רגשות הרגע הנוכחי: רוגע, שלווה, קבלה, סקרנות, פחד, עצב, שמחה, חרדה, דיכאון, אהבה, שנאה, כעס, צחוק. טעות!
3. מוטב להרגיש את הכאב במלואו, מאשר להיות במצב של כאב ולחוש בו רק בצורה מתווכת ובמעומעם. טעות!
4. כל דבר ניתן לחוות בשני אופנים: בצורה קשובה ובצורה מפוזרת, מתווכת וביקורתית. את ההבדל בין השתיים אי-אפשר להסביר במילים. טעות!

מילים:
הרוכן מעל למראה בחדר שבו גם על התקרה מותקנת מראה, מוטב שלא יתמקד יותר מדי בהשתקפותו, שלא יקבל סחרחורת.

second order is order enough

אני מביט לתוך התהום ורואה את עצמי
מביט לתוך התהום

כדי להציל את האיש בתחתית הבאר
האיש בתחתית הבאר צריך לקום וללכת

M.C Escher, Self-Portrait

קיר אחד אדום

קיר אחד אדום, צילום: ארז וסילבסקי

כשעוד גרתי בירושלים, לפני חודש וחצי בערך, בחור אחד שביקר אותי בביתי אמר לי משהו שהייתי עשוי בזמן אחר להיעלב ממנו עד עמקי נשמתי. "זה נראה כאילו גר פה סטרייט". הסתכלתי מסביב ולא יכולתי אלא להודות שהוא צודק. במקום ארון היה לי ליד המיטה מעמד מדפים מפלסטיק שנראה כאילו מקומו במחסן כלים. החפצים שלי היו מונחים עליו באופן מסודר יחסית, ממויינים לפי קטגוריות ("היגיינה", "אלקטרוניקה", "ציוד משרדי"), אבל ללא שום תשומת לב לאסתטיקה; לכל קטגוריה הוקדשה קופסת נעליים עם מדבקה שעליה כתבתי את שם הקטגוריה בכתב יד. באופן כללי, יש לי רגישות דיי גבוהה לאסתטיקה, אבל כשרק נכנסתי לדירה ההיא הייתי במצב הישרדותי. זה היה חודש אחרי שחזרתי לארץ משנה בגרמניה, ולא היה לי מושג איך לעזאזל אצליח להחזיק את עצמי כלכלית בזמן הלימודים לתואר. החלטתי שריהוט חדש, צבע ושאר קישוטים הם בגדר מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי. חוץ מזה, ידעתי שבטח אשאר שם שנה או שנתיים לכל היותר, והרגשתי שזה מיותר להשקיע בה יותר מדי מעצמי. כשמצאתי עבודה ומצבי הכלכלי השתפר, כבר הייתי רגיל מדי לסידור הקיים של הדירה מכדי לעשות משהו בנידון.

בתחילת השבוע התחיל החוזה לדירה החדשה שלי בפלורנטין. הפעם החלטתי להתעקש על יצירת חלל שלא אתבייש להזמין אליו אנשים מפאת כיעורו. אני עדיין לא יודע מה יהיה בחלל הזה בדיוק, אבל בתור התחלה, כאקט הצהרתי, צבעתי קיר אחד בחדר באדום. פרידה כבר מתאקלמת יפה, ולמרות שהמעבר ההדרגתי כבר עכשיו רצוף בתקלות (גם האינטרנט בדירה וגם הפלאפון שלי שבקו חיים היום), אני אופטימי.

דיוקן עצמי של פרידה קאלו (רפרודוקוציה), צילום: ארז וסילבסקי

שש בבוקר, רכיבת אופניים

צילום: ארז וסילבסקי

המחשבות שלי מקוטעות. המחשבות שלי תמונות, משפטים בהיסח דעת, פסוקיות. המחשבות שלי מתחקות אחר תמונות ופסוקיות. המחשבות שלי מציגות בפניי קולאז' של מקוטעות ומפוזרות. צריך לחזור לרוץ כל בוקר. שיחה עם לירן על החלמה. הבחור ההוא מאינסטגרם. המאמץ הגופני שלוב במאמץ הנפשי. קו מתח גבוה. הייקו:

קו מתח גבוה
קרקוש ופצפוץ
רוק לח: סוכריות קופצות

היי שלום, עיר אהובה

היום הייתי בדירה שלי בירושלים בפעם האחרונה. באתי לקחת את המיטה ואת הכיסא המתגלגל, ועל הדרך גם נזכרתי בקרש הגיהוץ, בכובעים ובחבילת עטים שהשארתי שם. בנסיעה חזרה, בינות ההרים המיוערים, היה מין רגע כזה, כאילו אני עוזב מערכת יחסים שכבר מזמן התרוקנה מכל תשוקה ושמחת חיים, אבל שברגע הסוף, כשכבר לא היה טעם בתחושת המיאוס והטינה, פתאום שוב הרגשתי את מה שהיה בה לאורך כל הדרך, כמה אהבתי אותה, כמה היא היתה נוחה לי, כמה היא מיוחדת. היי שלום, ירושלים. מבטיח לשמור לך תמיד מקום בלבי הסנטימנטלי.

בתמונה: וסילבסקי סבלות והובלות בע"מ

הרהורים פרוסטיאניים

ישנם מיני רגשות שאין אנחנו חווים אלא כאשר אנחנו מבצעים פעולות מסוג מסוים, שכביכול מבטאים את הרגש אליו הם עומדים בזיקה, אבל למעשה לעתים הרבה יותר קרובות הם יוצרים אותו: קורה שאדם אינו מאוהב עד לרגע שבו בפעם הראשונה, ומבלי שהרגיש קודם לכן דבר מלבד חיבה, נעימוּת מגע או משיכה פיזית, הוא הוגה או כותב את המילים "אני חושב שאני מתאהב בך". במקרים מסוימים זה קורה מתוך הרגל של מתאהבים מנוסים, משום שהמילים נהפכו לאחד משלביו של תהליך החיזור שעבר אוטומאציה. במקרים אחרים עושה זאת המתאהב מתוך אי-נעימות, משום שנדמה לו שזה מה שמצופה ממנו, או משום שסימני ההתאהבות כבר הונחו בפניו על-ידי הצד שמנגד במעשה מפורש וגלוי (או מה שהחשיב בטעות למעשה מפורש וגלוי), והוא לא רוצה להביך את הגבר או האישה שאיתם בילה זמן-מה בנעימים. הרגש עצמו מתהווה רק ברגע שבו נאמרות או נכתבות המילים. הן הוא הגורם להן, אלא הוא לכל היותר אספקט שלהן. כפי שהכאב אינו אלא אספקט של גירוי סיבי מוח בתבנית כלשהי שתרגומה היחיד במילון הגוף-נפש הוא "כאב בזרת ימין" או "כוויה בחזה", כך גם ההתאהבות, בבואה לעולם, לעתים קרובות אינה אלא אספקט של המילים "היה לי ממש כיף איתך אתמול בלילה". במקרה שבו הבעת הרגש נגרמת על-ידי אי-נעימות או הרגל, לפעמים היחס בינה לבין הרגש שונה אף יותר משאנו נוטים לדמיין: לא רק שאין הרגש קודם למילים בזמן, אלא הוא מאוחר להן. רק לאחר שנאמרו או נכתבו, מהרהר בהן המתאהב הטרי, וחושב לעצמו במהירות רבה, מבלי שיבחין שחשב זאת, "בעצם אין לי כל התנגדות להיות מאוהב באדם הזה" או "זה יהיה דווקא דיי נוח" ואפילו "זה עשוי להשתלם לי". כך נולד שוב הרגש כאספקט של המילים "אני מתאהב בך", אבל הפעם לא בעודן נאמרות או נכתבות בפעם הראשונה, אלא בדיעבד, כאשר המתאהב הטרי משמיע לעצמו אותן במחשבותיו שוב ושוב, במגוון וריאציות, ומלווה אותן בתמונתו של מושאן (ולא תמיד זוהי תמונה נאמנה למקור),  לא מתוך תקווה שתהיה בכך תועלת כלשהי, אלא משום שרגש ההתאהבות, כאשר מאמין המתאהב בהדדיותו, הוא נעים לכשעצמו ואף מעורר פנטזיות מרגשות על העתיד הקרוב והרחוק. וכך יוצא שהנימוקים לאהבה, שתחילתה תמיד בהתאהבות, לא משקפים לעולם את סיבתה האמיתית. איננו אוהבים אדם משום שהוא חכם, יפה, יצירתי, רגיש או משרה עלינו תחושת ביטחון. האהבה אינה אלא תאונה, משמחת או מצערת, תוצאה של אי-הבנה או הרגל שגרמו לנו להגות מילים שלא התכוונו להן, ושאף לא היה כל צורך באמירתן. תכונותיו של מושא האהבה, ובהן נכללים לא רק חכמתו, יופיו, רגישותו, הכריזמה שלו ושאר מעלות, אלא גם מעמד חברתי, השכלה רשמית, פרסום ויציבות כלכלית, תפקידן בתהליך ההתאהבות הוא רק למשוך אותנו אל הנסיבות ואל המגע שבהם מתרחשים תאונות מהסוג הזה, ולעודד אותנו לאפשר להתאהבות שנבטה בנפשנו בתהליך המקרי הזה להכות שורש ולשלוח גרורות.

 Raimundo Madrazo, The Love Letter

בצל

כשאני אהיה מלכה, היתה אומרת כל פעם שקצצה ירקות לארוחת ערב, יהיה משרת אחד בארמון שכל תפקידו לדאוג לקרמול הבצל. הוא יצא לשדה לפנות בוקר ויחזור עם מריצה עמוסת פקעות שבחר בעצמו. אחר-כך יניח עשרה קרשי חיתוך מעץ כבד זה לצד זה, בשורה ארוכה, ויתחיל לעבוד כמו בסרט נע: קודם כל יחתוך רק את קצותיהם. אחר-כך יסיר מהם את הקליפה היבשה. אחרי-כן יחצה אותם ויעמיד אותם כשצדם הרחב פונה כלפי מטה. אז יעבור מבצל לבצל, מימין לשמאל, ויחתוך בהם רצועות דקות לאורכם, כמעט עד לקצה, אבל יותיר מהם מספיק רקמה מחברת כדי שלא יתפרקו. בסוף יעבור קרש קרש, בצל בצל, ובמהירות מופלאה ובדיוק שלא יאומן יקצוץ אותם לפיסות זעירות, בלי להרכין מבטו, בעודו שולח חיוכים גאוותניים לעבר נתינים בני-מזל שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי לחזות בעצמם בפלא: שר הבצלים של המלכה.

צילום: ארז וסילבסקי

המגורים שלי, הוסיפה, יהיו בנויים סביב המטבח. בכל אחד מחדריהם יהיו פתחי אוורור דרכם יכולים להיכנס האדים וניחוחות הטיגון. ואם לפעמים אדמע בלי סיבה, אוכל תמיד לומר: זה הבצל. ואם אפליט לפתע "הממ!" באמצע הלילה, לא יתפלאו כשאגיד: זה הבצל. ואם אצחק פתאום באושר, ללא כל סימן מקדים, אסביר מיד: נזכרתי בבצל! ואם לעתים באמצע הלילה איילל ואתייפח ואצעק ואצרח ואטיח בקיר סירים ומחבתות, אף אחד לא ישאל, הם הרי ידעו: זה הבצל. בלי לומר דבר, ירימו אותי למיטה, ילטפו את ראשי, יכסו אותי בנוצות אווז, ויאכילו אותי מרק צרפתי, קיש אביבי וריבת בצל.

ואז, כשסיימה את הנאום הקבוע, הייתי תופס אותה מאחור, מעביר אצבע על לחייה, טועם את המים הצורבים-מלוחים שזלגו מעיניה, מתכופף לנשק אותה ואומר: "הממ!".

סימטריה

זה נכון שהוא אוהב אותי, אבל פחות ממה שאני אוהב אותו. מאז שהכרנו הוא אמר לי את זה 8 פעמים, ואני לו 39. אני לא מפגר. אני לא מצפה לסימטריה מושלמת, אבל 31 נשמע לי פער גדול מדי.

אז התחלתי לשים לב לעוד דברים. למשל, שאני תמיד בא אליו, והוא כמעט אף פעם לא מגיע אלי. אז נכון שהדירה שלו גדולה יותר, שאני גר עם שותף ושאמרתי לו שיותר נוח לי אצלו, אבל הוא היה יכול להתעקש קצת יותר, אפילו רק בשביל להראות נכונות. ניסיתי לשכוח מזה, אבל ברגע שמתחילים לשים לב לדברים האלה, אי אפשר להפסיק. אני תמיד זה שמכין ארוחת בוקר, אני תמיד שוטף כלים, אני תמיד מתקלח שני, אני תמיד מוצץ לו, אני תמיד הכפית הגדולה, וכולם יודעים שהכפית הגדולה עושה את כל העבודה. ניסיתי להרגיע את עצמי. אמרתי לעצמי: אולי אתה זוכר רק את הדברים שאתה עושה טוב יותר, ולא שם לב שלו יש דרכים משלו להראות אהבה? אז עשיתי רשימה של אינדיקטורים מדידים: מי כותב למי ראשון בווצאפ, מי שואל יותר איך היה היום שלך, מי זה שמקשיב ומי זה שמשתף, מי עושה למי נעים בגב, מי בא יותר לארוחות משפחתיות אצל הבנזוג, מי קם להביא מגבונים כדי לנגב את הזרע, מי נרדם ראשון ומי נאלץ להישאר ער ולשמוע את הנחירות של השני כל הלילה. ב-5 מתוך 7 מדדים אני הייתי המנצח המובהק. אז לא, אני לא מצפה לסימטריה מושלמת, אבל זה פשוט נשמע לי פער גדול מדי.

צילום וקעקוע: Mind Traveler

אז התחלתי לחשוב: אולי אני אדבר איתו על זה? אבל מה אני כבר אומר לו, "אתה לא אוהב אותי מספיק, תאהב אותי יותר"?. במקרה הכי טוב הוא יתחיל להעמיד פנים, ואז אני לא אדע לעולם אם אנחנו אוהבים אחד את השני באותה מידה. חשבתי שאולי יש בי איזה בעיה, שאני צריך להשקיע יותר. ניסיתי להשתפר בשני המדדים שבהם הוא ניצח אותי - הקשבה ונעים בגב - אבל אחרי שלושה ימים שבהם לא אמרתי מילה על עצמי ורק שאלתי על כל דבר איפה זה פוגש אותו ואחרי שני לילות שבהם העברתי עליו ציפורניים כל-כך הרבה זמן שאיבדתי תחושה במרפק, הבנתי שזה רק מגדיל את החוסר סימטריה עוד יותר ושבקצב הזה הוא לא יאהב אותי מספיק לעולם.

אז ניסיתי לאהוב אותו פחות, או לפחות, להראות את זה פחות, כדי שלו יהיו יותר הזדמנויות להראות שהוא אוהב אותי. הפסקתי לכרבל אותו, הפסקתי למצוץ לו, התעקשתי להיכנס ראשון למקלחת, השארתי את הכלים בכיור, לא הצעתי להכין ארוחת בוקר ובסופו של דבר אפילו נשבעתי לעצמי שעד הודעה חדשה אני לא כותב לו יותר בווצאפ אם הוא לא כותב לי קודם. שבועיים שלמים לא דיברנו בכלל, אבל הייתי חזק ולא התפתיתי לבדוק מה קורה איתו. בסוף הוא נשבר ושלח הודעה. בהתחלה שאל מה קורה, כאילו הכל כרגיל. אחר-כך כתב ש"אנחנו צריכים לדבר". שלוש המילים המיותרות ביותר בשפה העברית. אמרתי בוא נדבר בטלפון. בהתחלה הוא התפתל. אמר שהוא לא יודע, שהוא מאוד אוהב אותי, אבל שבתקופה האחרונה הוא מרגיש שאני כל הזמן בוחן אותו, שרגע אחד אני נחמד ורגע אחרי זה אני כועס, שמשהו עובר עלי, שאני לא משתף וכל הזמן רק שואל "איפה זה פוגש אותך?" על כל דבר. אמרתי שאין לי סבלנות למריחות ושאם הוא רוצה להיפרד ממני שיאמר את זה וזהו. הוא ניסה להתחמק, אמר שאולי זה רק קצר בתקשורת, שאפשר לעבוד על זה, אבל בסוף הודה: אתה יודע מה, כן. אני רוצה שניפרד.

נו, חשבתי לעצמי אחרי שהסתיימה את השיחה, לפחות עכשיו אני יודע בוודאות.

שברים

ביום האחרון שביליתי איתו שברתי את האצבע הקטנה של הרגל. נכנסנו לים ביחד, וניסינו להחזיק זה את זה כדי שנוכל להתנשק, אבל הגלים כל הזמן דחפו אותנו אל החוף והפרידו בינינו. אחד מהגלים גם הטיח את הרגל שלי בסלע.

למחרת הוא אמר לי שנמאס לו להיות עצוב. אני אמרתי שכנראה אחלים מהר יותר לבד. מאז לא התראינו שבועיים. הכאב באצבע לא עבר, אז קשרתי אותה בסרט דביק לאצבע שמשמאלה. באינטרנט אומרים שתוך שבועיים נוספים הכאב יחלוף, אבל אי אפשר לדעת בוודאות. נראה לי שבקיץ הזה כבר לא אלך לים.

צילום: ארז וסילבסקי

מה שצריך לעשות

אני עושה את מה שצריך לעשות. אני קם. אני נמתח. אני יוצא לרכיבת אופניים או ריצה קצרה. אני מתרחץ. אני אוכל. אני שוטף כלים. אני מצחצח שיניים. אני מסדר את המיטה. אני מתיישב ללמוד. כל פעולה נפרטת לעשרות פעולות קטנות יותר: שגרת המתיחות מורכבת מארבעה תרגילים שונים. על כל תרגיל צריך לחזור 10 או 15 פעמים. כשאני מוציא את האופניים מהמחסן אני צריך לנוע אחורה בזהירות, כדי שלא להפיל את אחד מעשרות החפצים המונחים זה על גבי זה במגדלים בלתי-יציבים כנגד קירות החדר הקטן: מזוודות, כלובים לנשיאת חתולים, קרטונים שתוכנם לא ידוע. כל פעולה וכל תת-פעולה כרוכות במאמץ כפול. מצד אחד, אני מתאמץ לפעול באיטיות מסוימת, כי האיטיות מאפשרת לי לפקח על עצמי ולוודא שבין פעולה נדרשת אחת לשנייה לא משתרבבת אף חריגה ספונטנית שיכולה להיות הרסנית לסדר היום. למשל: אני עלול, באוטומאטיות ומבלי לשים לב, להדליק את הטלוויזיה בזמן שאני אוכל, ואז להישאב לחצי שעה של צפייה בתכנית בוקר שטותית. אני עלול להגזים בסידור החדר הקודם ללמידה, ולהרחיב אותו לכדי ניקיון יסודי של הדירה כולה. האיטיות מאפשרת מודעות שהיא קריטית להימנעות מנפילה בפחים האלו. מצד שני, שלא כמו הפעולה המכאנית, הפעולה האיטית לא מעלימה בתוך בליל התנועה ותחושות הגוף את החרדה המתמדת מפני כישלון או את הדי המחשבות המעציבות מליל אמש, ועל-כן היא כרוכה גם במאמץ של התנגדות לכאב. לפעמים זה רק כאב קטן, אבל הוא נוכח ברקע בהיר ומעקצץ. אני מקדיש לו רגע. אני מכיר בקיומו, וממשיך הלאה לפעולה הבאה.

צילום: יוחאי קלצ'וק

אנהדניה

המטפל אמר: אנהדוניה. האם בשביל זה נסע מירושלים לתל-אביב ובחזרה? האם יתרפא מכוח השׁיוּם לבדו? בצומת הראל ציין לעצמו שהנוף יפה. בסיבוב מוצא רשם בפניו שהגשר החדש הוא פרויקט הנדסי מרשים. אנ-הדוניה. לא-הנאה. האם זה מה שהוא מרגיש? איך אפשר להרגיש לא-הנאה? השם לא הולם. ההנאה, הכאב, הכעס, האהבה, התשוקה, כולם נותרו במקומם, לא השתנו במאום. אלא שעכשיו הפריד בינו לבינם וילון עבה עשוי בד כבד וכהה. לפעמים עוד חש מבעד לו בחום שמש קלוש, או ראה צללים עמומים נעים מצדו האחר. הוא הפך לבלש התר אחר ראיות שיגלו לו מה הוא מרגיש. אלמנטרי, ווטסון. הזין שלך עומד, וזה אומר שאתה חרמן. אתה נשכב במיטה ועוצם עיניים, אז כנראה שאתה עייף. אתה שותה וצוחק ומעשן, וזה סימן שאתה במצב-רוח חברותי. אין שום סיבה, בעצם, שלא לחיות ככה חיים שלמים. הוא ירד מהאוטובוס והלך בכיוון ההפוך, ומזה נרמז שלא רצה לחזור הביתה. הוא טיפס על גשר המיתרים ונשכב על הגב, אז מן הסתם לא היה לו אכפת להיחשב תמהוני. עננים הסתחררו על חודו של הגשר כמו תקליט על מחט. פעמון הרכבת צלצל פעמיים, אבל את הצופר הנהג לא הפעיל, וגם מזה אפשר להסיק מספר מסקנות: שהרכבת כבר היתה דיי קרובה, שהנהג לא הבחין בו, ושכוחן המאגי של מילים ביוונית קטן משחושבים.

Liran Raviv, Untitled

בהלה

קודם התחילה אצלי הבהלה. זו היתה תגובה בריאה, ממריצה והולמת למי שגילה זה עתה כי כדי להגשים את חלומו מזה תשע שנים - להיעשות פילוסוף במשרה מלאה ולהקדיש את מיטב מרצו וזמנו להגות בשאלה מהם החיים הטובים - עליו לעבור סדרה של מבחני אומץ וכשירות שרק בסופם יוכרז אולי ראוי לבוא בשעריה של אוניברסיטה אמריקאית או בריטית נחשבת, ולעמול תחת חסותן על תואר הדוקטור שבלעדיו לעולם לא יזכה בתקן הנחשק שהוא התשתית הפיננסית ההכרחית להגשמת חלומו. מבהילה במיוחד היתה ההבנה שכדי לעמוד באותם מבחנים, עלי לכוונן את כל מעשיי להכנות הנדרשות כבר מאותו רגע, אפילו שאותם לימודי דוקטורט מיוחלים היו אמורים להתחיל לכל המוקדם שלוש שנים מאוחר יותר. פתאום הבנתי שאני צריך ציון מעולה ב-GRE, שאני חייב למצוא לפחות שלושה מרצים עם מוניטין מהסוג הנכון ולכרכר סביבם כדי שיסכימו לכתוב מכתבי המלצה בשבחי, שעליי לכתוב תזה מעולה שממנה תמוצה, מאוחר יותר, דוגמת הכתיבה שהיא הראייה החשובה ביותר ליכולות ההתנסחות והניתוח שלי, שכדאי שאציע את עצמי למשרת מתרגל כדי לרכוש ניסיון בהוראה שיגרום לי להתבלט מעל למועמדים אחרים, ושאני צריך במקביל לכל זה לסיים לימודים לתואר שני ולשלם איכשהו על שכר דירה, ארנונה, חשמל, גז, מים ואוכל.

Jossef Krisepl, from the suite Killing Time, 2011

הבהלה התחלפה בהלם, וההלם התחלף בסטרס. כיאה למי שמחזיק מעצמו ברייה רציונלית, פרטתי את ההכנות הנדרשות לרשימה של משימות, פעולות ולוחות זמנים, לטווח הארוך ולטווח הקצר. נרשמתי לקורס GRE, מצאתי דירה, התקבלתי למשרת תרגול ולעבודה נוספת, איתרתי את המרצים שאת לבם אני צריך לכבוש, נרשמתי לקורסים אצלם, עזבתי את ההורים, עברתי לירושלים, מיינתי את כל חפציי בקופסאות נעליים כדי שאדע תמיד איפה נמצא כל דבר, וניגשתי לעבודה. עבדתי קשה, לפעמים קשה מאוד, אבל בעיקר הכביד עלי הצורך המתמיד לתכנן את חיי שנים קדימה ולסנכרן בין כל הפעילויות והמשימות. במשך השנתיים האלה, אני בספק אם היה במצטבר יותר משבוע אחד של רגעים שבהם נהניתי מבלי להיות טרוד בשכבה כלשהי של תודעתי מכל היעדים והמשימות שהטלתי על עצמי.

הסטרס הוביל לספקות. בהדרגה הבנתי שהלחץ התמידי שהייתי נתון בו לא היה רק מצב זמני בדרך לקבלה לתכנית דוקטורט, אלא שככה נראים חיי האקדמאי. אחרי חמש שנות דוקטורט הוא צריך לחפש לעצמו פוסט-דוקטורט, אחרי שנתיים של פוסט הוא צריך לתור את העולם לאורכו ולרוחבו ולהתחנן למשרה. אחרי שמצא משרה הוא צריך לעמוד בחובות הוראה ולדאוג לפרסם מספיק מאמרים בכתבי-עת נחשבים כדי שיום אחד יזכה בגביע הקדוש של האקדמיה – קביעות – וכל הזמן הזה הוא צריך להיטלטל מעיירה אוניברסיטאית משמימה אחת לשנייה, להתחכך בקולגות שמתחרות איתו על אותם משאבים מוגבלים שבהם תלוי עתידו והגרוע מכל: להרגיש כל הזמן הזה שעדיין לא הגיע בעצם לשום הישג ממשי, שהוא דומה לאדם שמנסה לחצות נהר רחב בשחייה, ואמנם כבר התקדם במידה ניכרת לעברה הגדה השנייה, אבל שבכל זאת בכל רגע נתון הוא עלול להיסחף בזרם חזרה למקום שממנו הגיע, או גרוע מכך, אל עבר אבדון לא ידוע במפל מסולע, וכל זה במשך שנים על גבי שנים. במילים אחרות, הבנתי שכדי שאוכל להקדיש את חיי להגייה בחיים הטובים, אצטרך, בעצם, לוותר על החיים הטובים כפי שדמיינתי אותם.

הספקות הובילו להתלבטות שנמשכה שנה שלמה, והסתיימה רק כשהופיעה במקרה האלטרנטיבה לחיים האקדמאיים. איש יקר שפגשתי במקרה סיפר לי על תכנית הסבת אקדמאים להייטק, שלא עולה דבר, ושבסופה מובטחת כניסה לעולם הרווחי שממנו ברחתי כל חיי. ברגע שהופיעה בפניי ההזדמנות הזו  מיד הבנתי, אינטואיטיבית, בלי שאדע לנסח את ההבנה הזו במילים באותו רגע, שכדי שיהיה לי איזה שהוא סיכוי לחיות את החיים הטובים, זו צריכה להיות התחנה הבאה בחיי. באותו יום חטפתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי. מי שהפך בסופו של דבר לבנזוג שלי (ומאז לבנזוג לשעבר) הסיע אותי לרכבת מרכז כדי שאקח את האוטובוס לירושלים. כשהגיע הזמן לרדת מהרכב שלו לא הצלחתי לדבר במשפטים שלמים, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי למקד את העיניים ולא הצלחתי להסביר לו אפילו מה לעזאזל עובר עליי.

חשבתי שזה היה רק אירוע נקודתי. היום אני יכול לומר שזה היה רק שיא נוסף בתהליך הפיכתי לאדם מבוהל, מפוחד, עצבני, מתוח, לחוץ וחרדתי, שהתחיל באותה בהלה הולמת וממריצה מלפני שנתיים, ושזו היתה רק נקודת ציון בדרך להשתלטות כוללת של החרדה הזו על חיי.

SOS

"ראיתי אותך עכשיו מהרכבת הקלה", אתה כותב לי, "נראית כל כך רגוע". רגוע! אני קורא את המילה הזאת וחוטף סחרחורת. זהו. אין תקווה. כלא הבשר סוגר עלי מכל כיוון, ואין בו אפילו חריר שדרכו ניתן לזרזף בפנס אות מצוקה: קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר, קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר –

אני נחוש להגיב מיד הפעם. אני מתחיל להקליד: "אם האנשים ברחוב היו יודעים חצי ממה שעובר לי בראש, היו מאשפזים אותי בכפייה כבר מזמן". אני מוחק את החצי השני של המשפט ואת המילה "חצי". אסור לי להיכנע להגזמות האלה. אני חייב לדייק. אם האנשים ברחוב היו יודעים מה עובר לי בראש...אז מה? אני נכנס לפאניקה. כבר חמש דקות אני כותב ומוחק. כבר חמש דקות אני "מקליד/ה..." ואתה בטח חושב שאני מטורף. לא! דיוק! אתה בטח חושב שאני מאוהב, או כפייתי, או נואש, או שלושתם. כל זה נכון, אבל זה לא מה שרציתי להגיד.

תכתוב משהו! אני צועק על עצמי. תלחץ על שלח עכשיו ותחשוב על סיום עוד רגע. בדיוק ברגע שאני אוזר אומץ אתה משלים פתאום את ההודעה המקורית: "זה מה שאני אוהב בך. תמיד אתה מרגיע אותי". אני רוצה לענות: קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר...במקום זה אני מוחק את כל מה שכתבתי ושולח לך אמוטיקון מפריח נשיקה.

היום שבו הבנתי שלעולם לא אהיה סופר מפורסם

כשקיבל את תוצאות הבדיקה, הבין לראשונה ב' מחנות הספרים שלעולם כבר לא יהיה סופר מפורסם. ודאי זה נשמע משונה בהתחשב בכך שלא כתב דבר כבר מעל לחמישים שנה, אבל איכשהו היה נדמה – נו, הרי כל היום הוא היה מוקף בספרים! ובטח אי-אפשר להאשים אותו שהמחשבות שלו לא היו ספרותיות. היו לו מחשבות משונות ומקוריות ביותר. כמה פעמים כבר אמר ל-ג', העובד שלו, שהלקוחה הזו היא ממש דמות מרומן? וכמה שעות מחייו בילה בקריאה? שעות על גבי שעות. במצטבר: ימים שלמים, אולי אפילו שבועות. אמנם היתה זו קריאה מקוטעת מאוד, למשל, כשעצר רגע להציץ בכרך עבה שנפל ממדף הספרות המתורגמת או כשהשתעמם מעט מסידור הספרים במחסן. בכל זאת, ודאי יש לספרים איזו הילה, איזה תדר סודי שבו הם מקרינים מהשראתם על השוהים בנוכחותם.

מזועזע ושתקני נכנס ב' לחנות. ג' זרק לעברו, "הו! יפה באמת שכבודו הואיל בטובו לחזור", ועזב כמעט מיד, בלי לחכות לכתב הגנה. שניים-שלושה לקוחות נכנסו לחנות, אבל ב' אפילו לא הרים אליהם את הראש. על דלפק הקופה הראשית היה מונח גיליון 'ספרים' חגיגי של עיתון הארץ. בדבר השופטים של תחרות הסיפור הקצר נכתב כמה התקשו לבחור מבין האוצרות הרבים שנתגלו בפניהם, כמה מוכשרים היו מרבית שולחי-לחמם הן ברמת השפה והשימוש בה, והן במורכבות הבדיונית וברמת הנושאים בהם בחרו לעסוק. ומה עם ב'? האם הוא לא מוכשר מבחינת רמת השפה והשימוש בה? האם לא מגיע לו ציון לשבח על שהוא מקפיד תמיד לומר "גרביים" בלשון זכר ו"יכול" גם בזמן עבר?

צילום: ארז וסילבסקי

ומה יעשה עכשיו בחודשים שעוד נותרו לו? איך יעביר את הזמן? ברור, הוא עוד יכול לכתוב (יכול בזמן הווה!); אולי אפילו למנף את מצבו העגום להשגת מעט פרסום. אבל איך יתחיל עכשיו, אחרי שזמן רב כל-כך לא כתב אלא כמה שרבוטים לא גמורים פה ושם, הודעות קצרות לספקים, מילים בתשבץ היגיון? וגם, אולי צריך להודות, אפילו אז לפני חמישים שנה לא ממש נהנה מהכתיבה. אלו החודשים האחרונים בחייו, ואין שום סיבה שיגזור על עצמו להעביר אותם בסבל ובתסכול.

לעזאזל איתם! לעזאזל עם כל זה! לא אכפת לו מכלום, ואת החודשים הנותרים יבלה בהשמדה הדרגתית של כל מלאי החנות, של כל הספרים בירושלים מצדו! זו החנות שלו והספרים שלו ואיש לא יאמר לו מה לעשות בהם. הוא לקח כרך אנציקלופדיה עבה במיוחד והניח אותו על הרצפה כמעצור לדלת. אחר כך החל שולף באקראי ספר מפה, ספר משם, והשליך אותם אחד אחרי השני אל המדרחוב. אלו הספרים שלי! אם יתחשק לי, אוציא אותם להורג אחד אחרי השני! משנוצרה ערימה גדולה דיה, רץ החוצה עם העיתון בידיו, והחל עוטף בו את הספרים. כמה סטודנטים מבית הספר לאדריכלות הסמוך האטו מעט את הליכתם כשעברו לידו. יש לכם אש! הגבוה מביניהם, עם משקפיים גדולים ועגולים, הושיט לו מצית במכאניות, בתגובה אוטומאטית לנביחתו של האיש הזקן. אחר-כך המשיכו ללכת כשהם נסבים לאחור ממרחק כדי להביט בערימה הנדלקת. זוג תיירות גרמניות עצרו לרגע והמשיכו מיד כשהביט לכיוונן. אישה במשקפיים מנומרים עברה קרוב, ומלמלה לעצמה, אבל בקול רם – "בושה וחרפה! בושה וחרפה!". כעבור כמה זמן הגיעה המשטרה. הוא לא ראה את פני השוטרים. רק שמע אותם אומרים לאישה במשקפיים המנומרים -- "גברת, תירגעי, זה אדם מבוגר. את לא רואה שזה אדם מבוגר?". מדורת הספרים הפיצה חום נעים. ב' נשכב על המדרכה, ועצם עיניים, מרשה לחום האש להשתלט כליל על תודעתו. כעבור כמה זמן ניגש אליו אחד השוטרים והניח יד על כתפו, "בוא סבא, בוא". אחר-כך ליווה אותו השוטר חזרה לתוך החנות, אסף בשבילו בשקית את יתרת הספרים החרוכים והגיש לו כוס מים. הספרים הדוממים בהו בו בשתיקה. לא אומרים דבר ולא משדרים דבר באף תדר. השוטר עזב את החנות. ב' חשב לעצמו, נו, הרי זה ממש חומר גלם מעולה לסיפור. אחר-כך נעל את החנות והלך לנמנם על הספה במחסן.

פנים

אין לי פנים. ישנו, כמובן, הקו התוחם את הראש ומבחין בינו לבין הרקע. ישנם שטחים של אור וצל, המתחלפים זה בזה, גולשים זה לתוך זה, מסמנים בחילופיהם ההדרגתיים או הפתאומיים רכסים ושקעים, אוכפים או בליטות. ישנה אדמומיות לחיים – ספק בושה ספק פריחת גילוח ספק עדות לחיוניות נעורים; אבל כל אלו לא מתחברים לכדי פנים. משהו בארגונם מונע זאת. הם מצויים ממש על סף תחומן של הקומפוזיציות הגאומטריות שאותן מקטלג המוח כ"פרצוף", אבל מעברו הלא-נכון של הסף. הנתונים הויזואליים הנקלטים מהם נשלחים לאזורי העיבוד החזותי הרב-תכליתי, ולא לאותו איזור המתמחה בניתוח ובפירוש הבעות אנושיות וחייתיות. חסר בהם הדבר הקל כל-כך להשגה, שבני-אדם, חיות ואפילו כמה איורים גסים מאוד ורצפים מסוימים של תווי-מחשב ניחנו בו: הארגון הצורני הקסום שיכול להפוך אוספים של קווים וכתמים לשלם הגדול מסך חלקיו, למראה שמושך את תשומת-לבם של בני-אדם יותר ממראהו של כל חפץ דומם, עץ או פרח, שמשמח אנשים, מרגיז אותם, מעציב אותם או מפעיל אותם בעשרות דרכים נוספות, שגורם לצלמים, לציירים ולעיתונאים להקדיש קריירות שלמות לתיעודו, דהיינו, לשרטוט דיוקנאות, שמאפשר לאמהות ואוהבים להבדיל בין מושאי אהבתם להמון, ועל-כן הוא תנאי הכרחי למיקודה של האהבה במושא אחד בלבד לאורך זמן, שמאפשר לאדם לזהות את בבואתו יום אחר יום, ראי אחר ראי, ולהרגיש בטוח, לפחות חלק מהזמן, שעל אף התבגרותו נותר הוא אותו אדם, ושעל כן הנתיב שבו הלך עד עכשיו ומעשיו הרגילים ימשיכו, ככל שנבחרו היטב מלכתחילה, לשרת את רצונותיו ואת טובתו, שזכאי הוא עדיין להתגאות בהישגי העבר שלו, שיכול הוא להתעקש ולדבוק בעמדתו אל מול התנגדות, לא מתוך דווקאיות, אלא מתוך ביטחון-עצמי שקט אך נחוש שכמו אומר: זה מי שאני ובזה אני מאמין. אין לי פנים. יש לי כמעט-פנים. יש לי פנים-לשעבר, כמו פרצוף של בובת שעווה ריאליסטית להפליא, שנמסה בשריפה והתעוותה במידה כזאת, שאמנם עדיין ניתן לזהות בה את הידוען או החשובן שככפילו היא נוצרה, אבל רק במאמץ ועל-ידי שימוש בראיות חזותיות נוספות מלבד לזכר תווי-פניה: הבגדים שהולבשו לבובה, מיקומה במוזיאון השעווה, השלט שהוצמד לה.

Jossef Krispel, Man with a Mask On, from the suite Killing Time, 2011

אני רוצה שיהיו לי פנים. זו תכליתו של היומן הזה. האם אצטרך ליצור לי פנים חדשות לגמרי יש מאין? האם יספיק ניקוי שכבות עודפות של איפור ופיח כדי שאגלה מחדש פנים שהיו לי בעבר ולמעשה לא אבדו מעולם? או אולי, אגלה שעלי לגנוב חלקי גולגולות מגרסאות עבר שלי – לסתות, גלגלי עיניים, סחוסי אף – ולהרכיב לעצמי פנים ממוחדשים טלאי על טלאי כמו פני מפלצתו של פרנקנשטיין? ימים יגידו.