היום שבו הבנתי שלעולם לא אהיה סופר מפורסם

כשקיבל את תוצאות הבדיקה, הבין לראשונה ב' מחנות הספרים שלעולם כבר לא יהיה סופר מפורסם. ודאי זה נשמע משונה בהתחשב בכך שלא כתב דבר כבר מעל לחמישים שנה, אבל איכשהו היה נדמה – נו, הרי כל היום הוא היה מוקף בספרים! ובטח אי-אפשר להאשים אותו שהמחשבות שלו לא היו ספרותיות. היו לו מחשבות משונות ומקוריות ביותר. כמה פעמים כבר אמר ל-ג', העובד שלו, שהלקוחה הזו היא ממש דמות מרומן? וכמה שעות מחייו בילה בקריאה? שעות על גבי שעות. במצטבר: ימים שלמים, אולי אפילו שבועות. אמנם היתה זו קריאה מקוטעת מאוד, למשל, כשעצר רגע להציץ בכרך עבה שנפל ממדף הספרות המתורגמת או כשהשתעמם מעט מסידור הספרים במחסן. בכל זאת, ודאי יש לספרים איזו הילה, איזה תדר סודי שבו הם מקרינים מהשראתם על השוהים בנוכחותם.

מזועזע ושתקני נכנס ב' לחנות. ג' זרק לעברו, "הו! יפה באמת שכבודו הואיל בטובו לחזור", ועזב כמעט מיד, בלי לחכות לכתב הגנה. שניים-שלושה לקוחות נכנסו לחנות, אבל ב' אפילו לא הרים אליהם את הראש. על דלפק הקופה הראשית היה מונח גיליון 'ספרים' חגיגי של עיתון הארץ. בדבר השופטים של תחרות הסיפור הקצר נכתב כמה התקשו לבחור מבין האוצרות הרבים שנתגלו בפניהם, כמה מוכשרים היו מרבית שולחי-לחמם הן ברמת השפה והשימוש בה, והן במורכבות הבדיונית וברמת הנושאים בהם בחרו לעסוק. ומה עם ב'? האם הוא לא מוכשר מבחינת רמת השפה והשימוש בה? האם לא מגיע לו ציון לשבח על שהוא מקפיד תמיד לומר "גרביים" בלשון זכר ו"יכול" גם בזמן עבר?

צילום: ארז וסילבסקי

ומה יעשה עכשיו בחודשים שעוד נותרו לו? איך יעביר את הזמן? ברור, הוא עוד יכול לכתוב (יכול בזמן הווה!); אולי אפילו למנף את מצבו העגום להשגת מעט פרסום. אבל איך יתחיל עכשיו, אחרי שזמן רב כל-כך לא כתב אלא כמה שרבוטים לא גמורים פה ושם, הודעות קצרות לספקים, מילים בתשבץ היגיון? וגם, אולי צריך להודות, אפילו אז לפני חמישים שנה לא ממש נהנה מהכתיבה. אלו החודשים האחרונים בחייו, ואין שום סיבה שיגזור על עצמו להעביר אותם בסבל ובתסכול.

לעזאזל איתם! לעזאזל עם כל זה! לא אכפת לו מכלום, ואת החודשים הנותרים יבלה בהשמדה הדרגתית של כל מלאי החנות, של כל הספרים בירושלים מצדו! זו החנות שלו והספרים שלו ואיש לא יאמר לו מה לעשות בהם. הוא לקח כרך אנציקלופדיה עבה במיוחד והניח אותו על הרצפה כמעצור לדלת. אחר כך החל שולף באקראי ספר מפה, ספר משם, והשליך אותם אחד אחרי השני אל המדרחוב. אלו הספרים שלי! אם יתחשק לי, אוציא אותם להורג אחד אחרי השני! משנוצרה ערימה גדולה דיה, רץ החוצה עם העיתון בידיו, והחל עוטף בו את הספרים. כמה סטודנטים מבית הספר לאדריכלות הסמוך האטו מעט את הליכתם כשעברו לידו. יש לכם אש! הגבוה מביניהם, עם משקפיים גדולים ועגולים, הושיט לו מצית במכאניות, בתגובה אוטומאטית לנביחתו של האיש הזקן. אחר-כך המשיכו ללכת כשהם נסבים לאחור ממרחק כדי להביט בערימה הנדלקת. זוג תיירות גרמניות עצרו לרגע והמשיכו מיד כשהביט לכיוונן. אישה במשקפיים מנומרים עברה קרוב, ומלמלה לעצמה, אבל בקול רם – "בושה וחרפה! בושה וחרפה!". כעבור כמה זמן הגיעה המשטרה. הוא לא ראה את פני השוטרים. רק שמע אותם אומרים לאישה במשקפיים המנומרים -- "גברת, תירגעי, זה אדם מבוגר. את לא רואה שזה אדם מבוגר?". מדורת הספרים הפיצה חום נעים. ב' נשכב על המדרכה, ועצם עיניים, מרשה לחום האש להשתלט כליל על תודעתו. כעבור כמה זמן ניגש אליו אחד השוטרים והניח יד על כתפו, "בוא סבא, בוא". אחר-כך ליווה אותו השוטר חזרה לתוך החנות, אסף בשבילו בשקית את יתרת הספרים החרוכים והגיש לו כוס מים. הספרים הדוממים בהו בו בשתיקה. לא אומרים דבר ולא משדרים דבר באף תדר. השוטר עזב את החנות. ב' חשב לעצמו, נו, הרי זה ממש חומר גלם מעולה לסיפור. אחר-כך נעל את החנות והלך לנמנם על הספה במחסן.