אני עושה את מה שצריך לעשות. אני קם. אני נמתח. אני יוצא לרכיבת אופניים או ריצה קצרה. אני מתרחץ. אני אוכל. אני שוטף כלים. אני מצחצח שיניים. אני מסדר את המיטה. אני מתיישב ללמוד. כל פעולה נפרטת לעשרות פעולות קטנות יותר: שגרת המתיחות מורכבת מארבעה תרגילים שונים. על כל תרגיל צריך לחזור 10 או 15 פעמים. כשאני מוציא את האופניים מהמחסן אני צריך לנוע אחורה בזהירות, כדי שלא להפיל את אחד מעשרות החפצים המונחים זה על גבי זה במגדלים בלתי-יציבים כנגד קירות החדר הקטן: מזוודות, כלובים לנשיאת חתולים, קרטונים שתוכנם לא ידוע. כל פעולה וכל תת-פעולה כרוכות במאמץ כפול. מצד אחד, אני מתאמץ לפעול באיטיות מסוימת, כי האיטיות מאפשרת לי לפקח על עצמי ולוודא שבין פעולה נדרשת אחת לשנייה לא משתרבבת אף חריגה ספונטנית שיכולה להיות הרסנית לסדר היום. למשל: אני עלול, באוטומאטיות ומבלי לשים לב, להדליק את הטלוויזיה בזמן שאני אוכל, ואז להישאב לחצי שעה של צפייה בתכנית בוקר שטותית. אני עלול להגזים בסידור החדר הקודם ללמידה, ולהרחיב אותו לכדי ניקיון יסודי של הדירה כולה. האיטיות מאפשרת מודעות שהיא קריטית להימנעות מנפילה בפחים האלו. מצד שני, שלא כמו הפעולה המכאנית, הפעולה האיטית לא מעלימה בתוך בליל התנועה ותחושות הגוף את החרדה המתמדת מפני כישלון או את הדי המחשבות המעציבות מליל אמש, ועל-כן היא כרוכה גם במאמץ של התנגדות לכאב. לפעמים זה רק כאב קטן, אבל הוא נוכח ברקע בהיר ומעקצץ. אני מקדיש לו רגע. אני מכיר בקיומו, וממשיך הלאה לפעולה הבאה.
אין פה תגובות עדיין, כתבו לי תגובות כדי שלא אהיה עצוב