בצל

כשאני אהיה מלכה, היתה אומרת כל פעם שקצצה ירקות לארוחת ערב, יהיה משרת אחד בארמון שכל תפקידו לדאוג לקרמול הבצל. הוא יצא לשדה לפנות בוקר ויחזור עם מריצה עמוסת פקעות שבחר בעצמו. אחר-כך יניח עשרה קרשי חיתוך מעץ כבד זה לצד זה, בשורה ארוכה, ויתחיל לעבוד כמו בסרט נע: קודם כל יחתוך רק את קצותיהם. אחר-כך יסיר מהם את הקליפה היבשה. אחרי-כן יחצה אותם ויעמיד אותם כשצדם הרחב פונה כלפי מטה. אז יעבור מבצל לבצל, מימין לשמאל, ויחתוך בהם רצועות דקות לאורכם, כמעט עד לקצה, אבל יותיר מהם מספיק רקמה מחברת כדי שלא יתפרקו. בסוף יעבור קרש קרש, בצל בצל, ובמהירות מופלאה ובדיוק שלא יאומן יקצוץ אותם לפיסות זעירות, בלי להרכין מבטו, בעודו שולח חיוכים גאוותניים לעבר נתינים בני-מזל שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי לחזות בעצמם בפלא: שר הבצלים של המלכה.

צילום: ארז וסילבסקי

המגורים שלי, הוסיפה, יהיו בנויים סביב המטבח. בכל אחד מחדריהם יהיו פתחי אוורור דרכם יכולים להיכנס האדים וניחוחות הטיגון. ואם לפעמים אדמע בלי סיבה, אוכל תמיד לומר: זה הבצל. ואם אפליט לפתע "הממ!" באמצע הלילה, לא יתפלאו כשאגיד: זה הבצל. ואם אצחק פתאום באושר, ללא כל סימן מקדים, אסביר מיד: נזכרתי בבצל! ואם לעתים באמצע הלילה איילל ואתייפח ואצעק ואצרח ואטיח בקיר סירים ומחבתות, אף אחד לא ישאל, הם הרי ידעו: זה הבצל. בלי לומר דבר, ירימו אותי למיטה, ילטפו את ראשי, יכסו אותי בנוצות אווז, ויאכילו אותי מרק צרפתי, קיש אביבי וריבת בצל.

ואז, כשסיימה את הנאום הקבוע, הייתי תופס אותה מאחור, מעביר אצבע על לחייה, טועם את המים הצורבים-מלוחים שזלגו מעיניה, מתכופף לנשק אותה ואומר: "הממ!".