דמותה

יום שבת, 2 ביוני 2018


1. קיץ
   
יותר טוב ככה, בחשיכה. האור פולשני וצורמני. יש לו יותר מדי דרישות: קום דימה. תתקלח. תנקה. תאכל. החשיכה גמישה ומתירנית. אם רק תלך סוף כל סוף השותפה הרעשנית, אם רק תזכור לכבות את האור במסדרון, אולי אוכל להישאר עוד קצת במיטה ולהעמיד פנים שיש די והותר זמן להתענג על טעם הלוואי של השינה.

מי את נימפה חמקמקה שבחלומותיי? למה נסעת לחודש ונעלמת לשנה? למה את עונה למכתבים שאני שולח אבל לא מצרפת תמונה?

Liran Raviv, Untitled

כמו מלחין שעוד יכול לזמזם בהקיצו את הסימפוניה שחיבר בחלום, חשבתי שעם כמה קווים החלטיים במחברת אוכל לסנתז לך כפילה: פרופיל קטן-אף, גבות עבותות שאינן אלא קשקוש פחם אלים על-פני הנייר, קו אלכסוני וחצי עיגול שמסמנים את גבולו של שקע העין ואת העין עצמה, קו תוחם מסולסל לשיער פרוע שגולש ומכסה את האוזניים, את העורף ואת המצח, המשכו של הקו שמסמן את תחילת הצוואר, קצה הסנטר והפה המתבקע מצחוק, ובין כל אלו, בחלל הריק שנוצר, לב העניין, הדבר שאותו קיוויתי ללכוד, אבל שנברא לא ממה ששורטט, אלא דווקא מן ההיעדר, מתוך החלל הריק: הפנים עצמן; הפנים שלך. אני ניעור מהאקסטזה ומרחיק ממני את המחברת להתבונן באישה שיוּלדה מן החלום. אני לא מזהה אותה. כל החלקים במקומם, אבל הפרופורציות מעוותות. אני מצמיד את העפעפיים לאחורי הראש, ומנסה למעוך את הגולגולת בכוח עצימת העיניים, לסחוט מתוכה את זכר פנייך המדויק. דמויות שונות עולות ומופיעות בפניי: לכולן אותן הגבות, אבל חלקן גבוהות וחלקן נמוכות. חלקן דקיקות כמו גמל שלמה, ולאחרות זרועות עבות כמו זוג כיכרות לחם. לחלקן שיער אסוף שזנבות סוררים נמלטים ממנו לכל כיוון ולאחרות צמה פרומה למחצה ופוני. לעתים הן יפות ולעתים מפלצתיות. אני לא יודע להבדיל ביניהן. מי מהן היא הנוודית שהופיעה בפניי אז, לפגישה ראשונה ואחרונה שנמשכה כמעט שבוע? מי מהן דומה לאותה האסופית כפי שהיא נראית כיום, כעבור שנה?

השמש מתחילה לאבד את סבלנותה לתריסים המוגפים. היא מלהיטה בהדרגה את האוויר החנוק. קום, דימה, קום. בסדר! אני שם כפכפים ויוצא מיד, נמנע בכוונה מכל בחירה מודעת של יעד או נתיב, מנסה שלא למקד את עיניי באף אדם או בניין. מי יודע, אולי כך, במצב של חוסר תשומת-לב, תזמן לי העיר אות סודי שיחפור מתחתית הזיכרון חיזיון כה ברור ומוחשי, שבהופיעו אדע מיד כי זוהי האסופית שלי ולא אחרת.

כל הזמן הזה התביישתי לומר, אבל עכשיו כבר אפשר להודות: אף פעם לא באמת ראיתי אותך. לא בדיוק. לא ממש. קודם היה ההבזק המהמם ברחוב. אחריו המבטים המאונקלים באוטובוס. את חשבת אותי אולי למחזר הדרגתי ומחושב, אבל בסך הכל ניסיתי להרכיב אותך פיסה אחר פיסה. כמעט שהצלחתי. כבר היו אצלי בבנק הדימויים המצח, אצבעות הרגליים, תנוך האוזן הימנית, זרוע שמאל. אגרתי אותם בזיכרוני לא כאצבעות, תנוך-אוזן וזרוע, אלא כצורות גיאומטריות. אילולא היית פונה אלי פתאום, הייתי עובר לבסוף משולי הפאזל פנימה, חוטף לי איזה ברך, איזה כתף, אפילו עצם בריח, ומצליח להרכיב בסוף התהליך דבר-מה גדול מסך חלקיו: חיזיון של יופי נשי אלים כמעט בנוכחותו, דמות שמקרינה אור מרצד על סביבתה, והופכת את הרקע שמאחוריה למופע צללים מרקדים. לא הצלחתי להשלים את מלאכת האיסוף. את הרסת הכל. לפני שעוד הספקתי להרכיב רבע מהפאזל, כבר קטעת את מאמציי בפרץ דברנות שובה-לב. סירבת לומר מה ארץ המוצא שלך, אבל התעקשת לשטוח בפניי מיד את כל תהפוכות יחסך לגויאבות (קודם שנאת את הריח שלהן. אחר-כך התאהבת בהן דווקא בגלל הריח שלהן. אחר-כך התאכזבת כשגילית שאת הריח שלהן אי אפשר לאכול). לא התעניינת בשמי, אבל ציווית שאומר לך מיד אם הייתי מעדיף להיות דב או חרדון (דב בחורף וחרדון בקיץ, מלמלתי). לא רצית לדעת במה אני עובד, אבל שאלת בלי בושה לאן אני נוסע (לשום מקום, סתם שוטטות של יום חופש). אחר-כך, כשהזמנת את עצמך לטיול שלי, לדירה שלי ולמיטה שלי, כבר היית קרובה מדי. כל מה שהצלחתי לראות זה עור, שפתיים, שד, ותמיד צבועים בעודף ריגוש, תמיד סוערים מכדי שיהיה אפשר לראות. הייתי צריך לומר לך: תעמדי פה רגע. תשטפי כלים. תהיי משעממת. תעשי שאשכח אותך ואז אגלה אותך מחדש, אבל עוד לא ידעתי לתאר את הקושי במילים, בטח שלא להורות על תיקונו.

אני מוצא את עצמי על חוף הים וצולל לתוך ההמון שהתאסף שם לרגל איזה הופעה או פסטיבל. אני מרשה לעיניים שלי לרפרף על-פני הקהל ומנקה מהראש שלי כל כוונה והתכוונות, בתקווה שאולי דווקא הנינוחות היא התנאי ההכרחי להיזכרות. פתאום נדמה לי שהנה, זה קורה סוף כל סוף. נערה גבוהה מפנה את ראשה בפתאומיות לקול קריאה, והשיער הגלי הארוך שלה מבריש את פניי ומשלח באפי גל של חום ושמפו. החום הזה, הריח הזה, אני כמעט משוכנע, הם שלך. בתקווה שבדל הזיכרון הזה ימגנט אליו אחרים, אני תר בקהל אחר רמזים ויזואליים להמשך מלאכת הרקמה. הנה ילד עם אוזני שדון כמו אוזנייך. הנה נערה עם שדיים קטנים אך אצים לחזית, בדיוק כמו שלך. הינה אישה לבנת-שיער ומרוחקת ולה חיוך שובב וערמומי שכבר מוכר לי מאיפה שהוא. הנה את מופיעה מולי: אוזנייך אוזני שדון, האף שלך כפתורי, הגבות שלך לא מסודרות, השיער שלך מכסה את העורף, השדיים שלך קטנים אך אצים לחזית, חיוכך שובב וערמומי, השפם שלך מסולסל, אשכייך כבדים ותלויים בבגד-ים ספידו, חוטמך שחור ולח...רגע! לא, זו לא את. בת הים שחשבתי ששליתי ממעמקי הזיכרון אינה אלא ערבוביה של חלקי גוף אקראיים. בא לי לבכות. איך אמצא אותך עכשיו? אם אטוס עוד היום אל המדינה ואל הכתובת שממנה שלחת את המכתב האחרון, האם אזהה אותך כשתעברי לידי בשוק? אני שולף את המעטפה המקופלת לשניים מהכיס ומחבק אותה. אני מוציא את הנייר מהמעטפה. אני מקרב אותו לאפי. אני קורא את הפסקה האחרונה: מוטב שנפסיק לכתוב זה לזו. כל  מיני דברים קורים בינינו, אבל בעצם זה רק מילים על נייר. מחר את ממשיכה במסע. על הנייר אין תאריך, ואני לא מצליח להבין: מתי זה מחר? לפני שבועיים? חודש? גבר שעיר בספידו מתנגש בי. כבר מאוחר ושמש הצהריים מגרשת את כל הצללים ומשטיחה את העיר לכדי דבוקה של יזע, ייאוש ועייפות.

2. סתיו

בסצינות הקצרות שאני מביים לעצמי במהלך האוננות כבר ויתרתי עלייך לגמרי. בבקשה תסלחי לי. בחלומות שלי את עוד נוכחת, אבל בצורה משונה: שמך מתנוסס בראש רשימת השחקנים המשתתפים, אבל פנייך נעדרות. במקומן, לוחש באוזני מספר יודע הכל את תיאורך, כדי שאדע שאת שם: אף קטן, גבות עבות, שיער פרוע ששולח זנבות אל המצח, מאפיל על האוזניים ומסתיר את העורף, שדיים קטנים ואצים לחזית, חיוך שובב וערמומי.

אני עדיין מאוהב בך. את מאמינה? כל מה שטוב ויפה מזכיר לי אותך. כל רגע של התפעמות אני רוצה לחלוק איתך. העולם נראה לי כל-כך מופלא, ויש לי תחושה כזאת, שאף אחד לא יבין חוץ ממך. אני מסתכל על האנשים בסופרמרקט. זה מדהים. הם באים. הם הולכים. הם מחכים. הם חושבים מה יכינו לעצמם לארוחת ערב. הם מקווים למשהו. הם רוצים משהו. הם מתקשטים בחולצות פרחוניות, ובתסרוקות ובעגילים ובטבעות. כל העולם נוטף דבש. יש ימים שכל הפלא הזה נסתר ממני. אותו הסופרמרקט בדיוק נראה לי סתמי ומדכדך. ההתפעמות הזו, כמו שכבת לקה שקופה שהעולם נמשח בה לפעמים, נעלמת ומופיעה ללא סיבה. אני לא יודע להסביר את זה. את היית מבינה.

3. קיץ

ההתייסרות הזו כבר התחילה לשעמם. הדימה הזה, הנכסף, המייבב, המשרבט במחברת סודית, התחיל להיראות לי כמו קריקטורה של אדם שלא היה מעולם. אני שוכח ממנו לרגע ומגלה דימה אחר: חרוץ, יצרן, שאפתן. הוא חלם פעם להיות צייר, הדימה הזה. צייר אמיתי, לא כזה שמאייר חשפניות וקלפנים לאפליקציות הימורים, אלא אחד מהסוג שאנשים מתלבשים ומתאפרים והולכים לגלריה כדי להביט בציוריו במבט מרצין. למה שזה לא יקרה, בעצם? אני מחליט שאלך עוד הערב לקבוצת רישום מודל שחבר אחד משדל אותי להצטרף אליה כבר כמה חודשים. היום הוא יום השנה להקמת הקבוצה, הוא כותב לי, לכבוד המאורע הזמינו שתי מודליות במקום אחת.

מפגשי הקבוצה מתקיימים במתנ"ס שכונתי, בעליית גג מוכתמת ומלאה במוטות עץ, כריות, שמיכות וציורים עזובים. אני מגיע באיחור והמודליות כבר קפואות בתנוחה שנקבעה להן: ישובות גב אל גב על שולחן שכוסה בבד אדום ובערימת כריות צהובות וסגולות. הימנית זוקפת חזה ושולחת מבטה באלכסון לעבר האופק. אני משתעמם מעצם המחשבה עליה. היא מסוג הנשים האלה, היפות מדי, שפניהן כמו קירות הזכוכית של גורד שחקים, הן משטח נוצץ ומלא פאתוס שאין עליו שום זיז שניתן להיאחז בו, שום נקודת ייחוס שיכולה להקנות משמעות לסימטריה המושלמת. השמאלית מכונסת בעצמה. היא אוחזת את אחת מברכיה כנגד החזה שלה ומביטה כלפי מטה, מבוישת. האף שלה גבשושי, הפה שלה עקום, על המצח שלה יש שומה במיקום לא אסטרטגי והפטמה החשופה שלה גדולה וכהה מדי. אני מניח את קן הציור שלי לפניה וממקד בה את כל תשומת לבי. היא מבוישת. היא חושבת לעצמה שהיא לא יפה מספיק כדי למדל, ודווקא בשל כך באה לכאן הערב, כמו אדם המפחד מגבהים שמזנק מהצוק למעיין ברגע אחד של אומץ, כדי להוכיח לעצמו שאין לו כל סיבה לפחד. אני מסתובב סביבה ומנמיך ומגביה את הכיסא עד שאני מוצא נקודת המבט החושפת משמעות חדשה בהבעת פניה ומגלה בה סימטריה נסתרת: השומה על המצח משמשת כמשקל נגד לפטמה המוגדלת, הפה העקום נראה כמו שרבוב שפתיים אלכסוני מתגרה, גבשושיות האף נעלמת הודות למבט חזיתי. מרגע שבחרתי את נקודת המבט אני מנסה לשכוח מכל דעותיי המוקדמות. אני משכיח מעצמי אפילו את עצם היותה בן-אדם. עכשיו אני רואה מולי רק כתמים בגוונים מתחלפים, אור וצל. אני משכפל את אלו בסדרה של משיחות על בד הציור. המודלית הימנית מלכסנת אלי מבט, מנסה לפתות אותי ביופייה הקל לשיעתוק, אבל אני מתעלם ממנה בעיקשות. בליל הכתמים לובש צורה בהדרגה, ואז בפתאומיות. אחרי שעה שבה לא דמה עדיין לכלום, מבליחה ממנו לפתע דמות שהיא בו-בזמן מפתה ומכמירת-לב: פיה משורבב באלכסון, בִרְכּהּ צמודה לחזה, צווארה ארוך מדי, הפטמה שלה והשומה שלה מאזנות זו את זו כמו זוג גומות לחיים. האחראי על שעון העצר מכריז על סיומו של הזמן שהוקצב לציור. אני נשען אחורה מותש ומסתכל על הדמות הניבטת אלי מן הקנבס, וברגע הזה אני מבין: זהו, אני מוכן. אני חופשי. אני יכול סוף כל-סוף להתאהב באחרת.

אני מנקה את המכחולים שלי ואוסף את שאר החפצים לתוך התיק, וכל הזמן הזה מקפיד שלא להביט במודלית השמאלית, המתמתחת וניעורה מקיפאונה, כמו שנמנעים מנעיצת מבט בחתול כדי שלא ירגיש מאוים. הטקטיקה שלי עובדת. אני מרגיש נגיעה בכתפי. הלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו. אני מסתובב אליה והיא צועקת לי: דימה! אתה לא מזהה אותי? מרגע שמכה בי השאלה, מיד הכל מתבהר. זאת הדוגמנית הימנית, היפה יותר. זאת את, הנוודית שלי, אבל הפרטים שונים משזכרתי. האף שלך קטן אך סולד מעט, הגבות דקיקות ומעוצבות, השיער שמכסה את המצח ואת האוזניים ואת העורף חלק ומבריק, השדיים גדולים משדמיינתי. את דומה ולא דומה לדמות שאצרתי במוחי. אני פורץ בצחוק, ואת בטח לא מבינה: כמה עיוותי וכיערתי אותך בניסיון החוזר ונשנה לשחזר ולשמר אותך בכל מחיר. את גבוהה יותר, זקופה יותר, אצילית יותר. בכל זאת, לא השתנית בכלל בעצם: את עדיין נודדת ממקום למקום, עדיין מחפשת מיטה לישון בה. אני מחבק אותך ומזמין אותך לבית שלי, למיטה שלי.

בלילה, מרוב אושר, במקום לחלום על העבר או על העתיד, אני חולם על ההווה בדיוק כפי שהוא: אני ואת במיטה ערומים, מחובקים ומותחים את איברינו ככל האפשר כדי לכסות זה את זה כמה שיותר. אלא שבחלום, שלא כמו במציאות, מרוב תאוותי לעטוף אותך מכל כיוון, את מצמחת על גבך עוד אישה דומה לך. אתן מחוברות זו לזו גב אל גב. מדי פעם אני מסתובב סביבך כדי שאוכל לחבק גם את התאומה הסיאמית הזו. היא שונה מעט ממך. גבותיה עבות יותר, השיער שלה פרוע יותר, שדיה קטנים יותר, היא נמוכה, תזזיתית. פתאום עוברת לי בראש מחשבה משונה: הייתי רוצה שהיא תישאר ואת תסתלקי. אני מתעורר.

כשכל מה שנותר לך זו השנאה

יום שלישי, 3 באפריל 2018

מגיבי הימין מסרבים להתפרק משנאתם למבקשי המקלט. או לפחות, כך נראה ממבט חטוף בדף הפייסבוק של נתניהו, ומהחלטתו החפוזה להשהות את המתווה שאמור היה להחליף את הגירוש. למתבונן מבחוץ הזעם על החלטתו המקורית של נתניהו ועוצמתו עשויים להיראות משונים. לראשונה הציעה הממשלה לתושבי דרום תל-אביב פיתרון מעשי להשלכות של ריכוז מבקשי המקלט בשכונותיהם: תקציב שיקום, העברה של כמחצית ממבקשי המקלט למדינות מערביות ופיזור של הנותרים ברחבי הארץ. החלופה, כפי שהסביר נתניהו עצמו, היא השארת המצב הקיים. מימוש הפנטזיה של פעילי הגירוש על "הוצאת כל המסתננים" גם ככה לא עמד על הפרק. הגירוש היה אמור להרחיק מישראל רק 14,000 מבקשי מקלט מתוך כמה עשרות אלפים. אז למה הגיבו תומכי נתניהו בהתנגדות עזה כזו?

צילום מסך מדף הפייסבוק של נתניהו, תגובות על פוסט אפולוגטי של נתניהו להצדקת ביטול הגירוש


התשובה שלי היא שהחלטתו של נתניהו היתה לוקחת מהציבור המזרחי העני שהוא (בקווים גסים) הבייס האלקטורלי של הליכוד כמה מהנכסים הודאיים היחידים שנותרו לו: השנאה הקדושה, הגאווה במה שהם תופשים כעמידה איתנה מול העולם ואיבתו ליהודים ולישראל. השנאה יכולה להיות מענגת. היא יכולה לתת לאדם סיפוק רגשי ולהדגיש את קווי המתאר של זהותו. כשאני שונא ללא התנצלות, כשאני מרגיש שיש לי כל זכות וכל הצדקה שבעולם לשנוא, צדקתי הופכת לאבסולוטית. אני קורבן מוחלט. לא חלה עלי שום חובה מוסרית. אני יכול לעשות את כל מה שמניעה אותי השנאה לעשות, ואיש לא יכול לבוא אלי בטענות. השנאה הקדושה היא טובין שממנו אני יכול ליהנות בכל רגע נתון ובאופן מיידי.

התגובה העוינת לביטול הגירוש, אם כן, היא במובן מסוים רציונלית מאוד. אני לא מתכוון לומר שהיא תוצר של שקילת טיעונים לכאן ולכאן, חישוב סיכונים וסיכויים וקבלת החלטה מושכלת וזהירה. אני מתכוון לומר שניתן לנתח אותה ולהצדיק אותה ככזו. נתניהו ביקש מתמכיו מבין תושבי דרום תל-אביב לוותר באופן מיידי על מה שיש להם כבר עכשיו בידיים - השנאה היוקדת לפליטים - לטובת שיפור בלתי-ודאי ברווחתם בעתיד הרחוק. כמה כבר היה מועיל להם שיקום הדרום? האם היו מפסיקים להיות עניים? האם היו ניתנים להם מוביליות חברתית ושוויון הזדמנויות שאין להם עכשיו? האם היו מפסיקים להרגיש שהם מושא ללעג ולהתנשאות של האשכנזים והשמאל הבורגני? לא ולא ולא. מנקודת מבטם, אם כך, ההתנגדות לביטול הגירוש היא התגובה ההגיונית ביותר. כבר עדיף שהפליטים יישארו פה. העיקר שלא תילקח מהם השנאה, וחשוב מכך - הזכות לשנוא, חותמת האישור הממלכתית לשנאה.

כל תנועת שמאל שאני מוכן לתמוך בה היא כזו שמסרבת באופן עקרוני להסית קבוצות זו נגד זו ולהסכים לשנאה של אחת לאחרת. תנועות שמאל כזו עומדות בפני אתגר עצום: הן צריכות להציע למתנגדיהן משהו טוב יותר וודאי יותר מהשנאה שיש להם כעת. רק כך יש להם סיכוי כלשהו לגייס תמיכה מקרב האוכלוסיה המוחלשת היהודית. 

טעויות

יום שלישי, 6 בפברואר 2018

"כאשר מורה הזן טֶמְפְּיוֹ עדיין היה נזיר נודד, הוא ביקר אצל מורה הזן סַיאִין. טֶמְפְּיוֹ תמיד נוהג היה לומר: לעולם אל תאמר שאתה מבין את תורתו של בודהא. אם אתה מחפש מישהו שמבין זאת, לא תמצא.

יום אחד ראה סַיאִין את טֶמְפְּיוֹ מרחוק וקרא: טֶמְפְּיוֹ! טֶמְפְּיוֹ הרים ראשו וסַיאִין אמר: טעות! טֶמְפְּיוֹ פסע שתיים שלוש פסיעות ושוב קרא סַיאִין: טעות! כשקרב אליו טֶמְפְּיוֹ אמר סַיאִין: אותן שתי טעויות - האם הן שלך או שלי? טֶמְפְּיוֹ אמר: טֶמְפְּיוֹ הוא הטועה. סַיאִין אמר: טעות! טֶמְפְּיוֹ שתק. סַיאִין אמר: הישאר כאן למשך הקיץ וכך נוכל לשוחח באותן שתי 'טעויות'. אך טֶמְפְּיוֹ עזב בו במקום.

מאוחר יותר, כאשר טֶמְפְּיוֹ שכן קבע במקדש, היה אומר לאנשים: כשהייתי נזיר נודד נשאני גורלי אל מקומו של מורה הזן סַיאִין. פעמיים קרא 'טעות' וביקש ממני להישאר למשך הקיץ כדי לדון בכך. אז עדיין לא הבנתי בדיוק היכן טעיתי, אך מיד לאחר שיצאתי דרומה, הכרתי בטעותי.

מאוחר יותר אמר מורה הזן סצ'וֹ על הסיפור הזה את הדברים הבאים: כשטֶמְפְּיוֹ חשב על הקורות אותו במקומו של סַיאִין חש שטעה. זו טעות."

סיפור זן בתרגום יואל הופמן, מתוך האסופה "לאן נעלמו הקולות".

צילום: ארז וסילבסקי
  1. מקד את תשומת לבך בהווה, ללא השוואה או שיפוטיות. כך תגיע למצב של רוגע, שלווה, קבלה וסקרנות. טעות!
  2. מקד את תשומת לבך בהווה, וקבל ללא ביקורת את רגשות הרגע הנוכחי: רוגע, שלווה, קבלה, סקרנות, פחד, עצב, שמחה, חרדה, דיכאון, אהבה, שנאה, כעס, צחוק. טעות!
  3. מוטב להרגיש את הכאב במלואו, מאשר להיות במצב של כאב ולחוש בו רק בצורה מתווכת ובמעומעם. טעות!
  4. כל דבר ניתן לחוות בשני אופנים: בצורה קשובה ובצורה מפוזרת, מתווכת וביקורתית. את ההבדל בין השתיים אי-אפשר להסביר במילים. טעות!
מילים:
הרוכן מעל למראה בחדר שבו גם על התקרה מותקנת מראה, מוטב שלא יתמקד יותר מדי בהשתקפותו, שלא יקבל סחרחורת.

second order is order enough

אני מביט לתוך התהום ורואה את עצמי
מביט לתוך התהום

כדי להציל את האיש בתחתית הבאר
האיש בתחתית הבאר צריך לקום וללכת

M.C Escher, Self-Portrait

קיר אחד אדום

יום רביעי, 4 באוקטובר 2017

קיר אחד אדום, צילום: ארז וסילבסקי

כשעוד גרתי בירושלים, לפני חודש וחצי בערך, בחור אחד שביקר אותי בביתי אמר לי משהו שהייתי עשוי בזמן אחר להיעלב ממנו עד עמקי נשמתי. "זה נראה כאילו גר פה סטרייט". הסתכלתי מסביב ולא יכולתי אלא להודות שהוא צודק. במקום ארון היה לי ליד המיטה מעמד מדפים מפלסטיק שנראה כאילו מקומו במחסן כלים. החפצים שלי היו מונחים עליו באופן מסודר יחסית, ממויינים לפי קטגוריות ("היגיינה", "אלקטרוניקה", "ציוד משרדי"), אבל ללא שום תשומת לב לאסתטיקה; לכל קטגוריה הוקדשה קופסת נעליים עם מדבקה שעליה כתבתי את שם הקטגוריה בכתב יד. באופן כללי, יש לי רגישות דיי גבוהה לאסתטיקה, אבל כשרק נכנסתי לדירה ההיא הייתי במצב הישרדותי. זה היה חודש אחרי שחזרתי לארץ משנה בגרמניה, ולא היה לי מושג איך לעזאזל אצליח להחזיק את עצמי כלכלית בזמן הלימודים לתואר. החלטתי שריהוט חדש, צבע ושאר קישוטים הם בגדר מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי. חוץ מזה, ידעתי שבטח אשאר שם שנה או שנתיים לכל היותר, והרגשתי שזה מיותר להשקיע בה יותר מדי מעצמי. כשמצאתי עבודה ומצבי הכלכלי השתפר, כבר הייתי רגיל מדי לסידור הקיים של הדירה מכדי לעשות משהו בנידון.

בתחילת השבוע התחיל החוזה לדירה החדשה שלי בפלורנטין. הפעם החלטתי להתעקש על יצירת חלל שלא אתבייש להזמין אליו אנשים מפאת כיעורו. אני עדיין לא יודע מה יהיה בחלל הזה בדיוק, אבל בתור התחלה, כאקט הצהרתי, צבעתי קיר אחד בחדר באדום. פרידה כבר מתאקלמת יפה, ולמרות שהמעבר ההדרגתי כבר עכשיו רצוף בתקלות (גם האינטרנט בדירה וגם הפלאפון שלי שבקו חיים היום), אני אופטימי.

דיוקן עצמי של פרידה קאלו (רפרודוקוציה), צילום: ארז וסילבסקי

המשורר השקרן

יום חמישי, 21 בספטמבר 2017

Adam Chuck, Untitled

 אילו היה רק יפה ממני יכולתי למחול לו. אילו היה משורר טוב יותר, אבל בחזקת אדם-שאני-עשוי-להיראות-בחברתו-ברחוב –  מביך במידה נסבלת – גם לזה הייתי מסכין. אבל אורי היה גם יפה וגם משורר ועוד עם המוצקוּת הזאת והכתפיים והידיים והסיפורים המצחיקים, ולכן ראוי לתיעוב כל-כך עמוק שלא היה ניתן לבטאו אלא באמצעות סימני הערצה. זייפתי התפעלות מהשירים שלו. זה היה קל, כי התפעלתי מהשירים שלו עד עפר. אמרתי שלכתיבה שלו יש נטיעוּת נדירה בעולם. הוא חייך, אך לא הכיר במחמאה. נפגשנו בעישוּן בעמידה עוד פעם ועוד פעמיים עומדים בחוץ בסיומם של ערבי הקראה. העריתי את החנופה לעורקיו בטפטופי אינפוזיה, והוא, פתי בלתי-נסבל, נכנע לשבחים שלי רק משום שהתכוונתי אליהם באמת. כעבור חודש כבר הייתי החבר הכי טוב שלו. הוא הזמין אותי אליו לקפה שחור.

בדירה שלו היה אדם בודד. הוא ישב על הרצפה, שעוּן על הקיר, והכה על החטא הזה וההוא, הצר על החולשה הזאת וההיא – וידויים רדודים שעוסו תמיד במילים רכות, ואז הוּסו לכדי שנת שיכורים ערבה בליטופים חלקים על ראשו. "תדע" הוא אמר לי בפעם הראשונה שנגעתי בו לנחמו "שלא אכפת לי אם אני לא מה שגבר אמור להיות", ואני שרציתי אך לא העזתי להבין את הצהרת השחרור כהזמנה המשכתי מעלה מן הכתף אל העורף, מעביר יד בשיערו, מביט לתוך עיניו בתיווכה של מראה שניצבה מולנו ולבסוף שואל: "מה כוונת המשורר?". הוא שתק ובמראה ראיתי שעיניו נוצצות. כך המשכתי והפרדתי בין אצבעותיי קווצות שיער סמיך שוב ושוב, בשתיקה, עשר דקות ללא מילה, עד שלא יכולתי לסבול יותר את עיניו הבוהות וחזרתי הביתה לבד דרך המדרכות הקרות שטופות הגשם של נחלאות. שבוע לאחר מכן הקריא שורה משיר חדש: "לעתים השתיקה היא התיאור המלא".

כל אחד מוידוייו העברתי מיד לאחד, לקטור שהתמחה בתרגום שירה פולנית ובהפצת רכילות מרושעת. לא עשיתי זאת בכוונה תחילה, כמובן, אלא מתוך חולשת-רצון מדורגת שחזרה על עצמה שוב ושוב לפי תבנית ידועה מראש. ראשית נפלטה ממני הבעת דאגה לשלומו של אורי, שהיתה אגב כנה כמעט לגמרי, שכן רבים מוידוייו היו מטרידים ביותר בתָכנם אלמלא נלוו להם רהיטות ושטף-דיבור בלתי-הולמים, ומשום שבאותם ימים של בטלה והתמהמהות רק הוא עוד עורר בי עניין אמיתי. לאחר שנפלטה הבעת הדאגה התחוור לי שאני חייב להכחיש מיד שמצבו כה חמור כפי שאולי הובן מאנחה שנאנחתי, אחרת ייווצר הרושם המוטעה שאסון נורא הומט עליו בזמן האחרון ממש, ועל רכלנית דוגמת אותו לקטור לא ניתן היה לסמוך שלא תרקום מעשייה נוראה בהרבה מהסיפור האמיתי. אותה ההכחשה, כמובן, רק העצימה את הרושם שמצבו של אורי בכי רע, וכבר גרמה ללקטור לפצוח במחול ניחושים שבמרכזו תמיד עמדה האפשרות שאורי הוא האחראי להטרדה מינית טראומטית ומתמשכת שעברה פלונית או אלמונית מחוג המכרים שלנו, ניחוש שכמובן לא יכולתי להפריך אלא באמצעות חשיפת פרטים מסוימים מהאמת, ושלבסוף הוביל אותי, מאחר ששחרורם ההדרגתי של הפרטים רק הגביר את ההילה הדרמטית של הנסתר, לכך שלא היתה לי ברירה אלא לגלול בפני הלקטור את הוידוי במלואו (מה שהסתכם, בעצם, בשני משפטים). כך קרה שסיפרתי ללקטור על הפרעות האכילה של אורי. על כך שפותה בגיל 15 להצטרף לכת חסידית. על זה שמנהיג הכת היה נוגע בו. על החזרה בשאלה, על החזרה בתשובה, על החזרה בשאלה בפעם השנייה ועל החזרה לירושלים. "נו, אבל את זה כבר ידעתי" היה אומר הלקטור תוך כדי שהוא מסתכל הצידה אל הרחוב, "את זה הוא מספר לכולם".

כרמאי המגלה שקורבנו התמים אינו אלא רמאי גדול ממנו, שיצירת האמנות הנדירה שגנב והחליף בזיוף היא עצמה רק רפרודוקציה, משבוע לשבוע התמלאתי בחֵמה ללא מוצא. ביטאתי אותה בניסיונות יותר ויותר תקיפים לגרום לאורי לפצות אותי במגע גופני על מה שהחסיר ממני בתחום הרכילות. איך הוא מעז, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מלטף כל פעם איבר אחר בגופו ללא כל תגובה מצידו, איך הוא מעז! אלא שבשלב זה של יחסינו התקבעה מדי בינינו ההסכמה שלא הסכמתי לה כי המגע הוא ביטוי לנחמה חברית או אחווה גברית חדשה ומשוחררת, כך שאפילו אם כתגובה לאחת מהתייפחויותיו על תלמידת אולפנה מרדנית ששברה את לבו או מהנדסת רחבת-אגן שהפסיקה לענות להודעות ממנו הייתי עושה לו ביד, בכל זאת היה מצ'פח את גבי באלימות כשבידו הפנויה הוא מחזיק את נייר הטואלט שבאמצעותו ניגב את הדמעות מעיניו ואת הזרע מבטנו ואומר לי "אף פעם לא היה לי חבר כמוך". ואכן, כך בדיוק הגיב כשלבסוף עשיתי לו ביד.

Adam Chuck, Falling on your Knees, Praying

כך קפאו יחסינו בעולם ללא כוח משיכה, ואני חשתי את עצמי כמו אצן המנסה לשווא לרוץ בחלל. יום-יום הבטחתי לעצמי שהנה היום סוף-סוף אשב לכתוב ולא אשלח לו הודעה כשבאצבעותיי ריח טבק לגלגול, ולא אכתוב את שמו במנוע-חיפוש לראות מה עוד פרסם ואם כבר עלו תמונות חדשות שלו מראיון במדור תרבות שבהן הוא יפה ממני ורחב ממני ועיניו גדולות וחומות בעומדו ליד מעיין וברקע זוג אברכים ערומים למחצה שאחד מהם בדיוק עומד לצלול למים. לעתים מאוד קרובות עמדתי בהבטחתי ולא רק שלא יזמתי מצידי דבר, אלא אפילו סירבתי להפצרות מכיוונו שאבוא לחגוג איתו פרסום של שיר חדש או לשמוע הופעה כלשהי, ואז, כדי לשבח את עצמי על תעצומות הנפש שגיליתי, הרשיתי לעצמי נמנום קצר לפני הכתיבה שנמשך לבסוף עד לשעה שאינה יאה עוד לפעלתנות ושאי-אפשר עוד לבלותה שכוּב על הספה בלי לחוש כעלוב באדם, ושבה ניאותי לבסוף בלית ברירה להתרחץ, לסרוק את שפמי ולצאת אל הבר שבו חגג או הקריא או הפיץ את ריח הגבר שלו בתואנה אחרת כלשהי.

לבסוף, מאחר שלא צלחו ניסיונותיי להרפות ממנו, ומאחר שלא ידעתי כיצד לנתב את יחסינו אל עבר סיפוק תשוקותיי, החלטתי שמוטב לפעול באופן יזום להחרבתם, ולוּ רק כדי שלא איאלץ להביט בעצמי מהצד יושב בחדרו שוב ושוב, רחוק בכל פעם עוד יותר מהגשמת הפנטזיות שלי וחסר אונים לחלוטין. "היכן עלי לנעוץ את הפגיון?" היתה המנטרה שלי כל אותו שבוע, צועד הלוך ושוב ברחבי הדירה שלי, לאורך צלע שאורכה עשרה צעדים גדולים של גבר ישראלי נמוך. "איך מכאיבים לאדם שהולך ומזדכך עם כל כאב?". החתול השחור והמסמורטט שלי, לא משנה כמה ביקשתי אותו להידרש לסוגיה, רק יילל במצוקה לעבר הדלת, מתחנן שאשחרר אותו מצחנת ארגז החול שלא נוקה כבר שבעה ימים. ואז חשבתי לעצמי: לא הכאב עצמו הוא שממלא אותו בעונג המזוכך, אלא הצעדתו בראש חוצות.

דווקא באותו שבוע לא התקשר אלי אף לא פעם אחת, וגם לא בשבוע שאחריו או בזה שאחרי שניהם, וכך שכחתי לחלוטין ממזימתי והלכתי אליו לבסוף שלושה שבועות לאחר מכן לא מר-נפש כבדרך כלל אלא מתוך עליצות ספונטנית דווקא, ועל-כן נתמלאתי בהפתעה מוחלטת כשההערה המתוכננת, שנאמרה אחרי שכבר נשכחה כוונתה הזדונית, סתם כך, כדי שיהיה מה לומר, עוררה אצלו כזו תהודה. כמו תמיד הוא ישב על הרצפה מלפניי. רגע קודם לכן פשט את החולצה הארוכה שלבש והורה בשתיקה על הנקודה שבה עליי לעסות את כתפיו, ואני, תוך כדי לישת השכמות, בניסיון למלא הפוגה קצת ארוכה מדי, הפלטתי "זה בטח קשה, חוסר היכולת המוחלט לדבר בכנות". נבוך עוד יותר מכך שלא הצלחתי להפר את שתיקתו, טרחתי מיד להסביר. "הרי אצלך הכאב הופך מיד לזהב. אפילו הוידוי הכי ספונטני הוא כל כך מהוקצע – אתה כבר לא יכול אחרת – ואם הוא מהוקצע, אז אי-אפשר שלא לפרסם אותו, ואם הוא יפורסם, אז אי-אפשר שלא יומר בעונג, ואם אתה יודע מראש שיומר בעונג, אז לעולם כבר לא יהיה מביש. כלומר, הוא כבר לא יהיה באמת וידוי". הוא קם להביא משהו מהמטבח, ואז הסתכל עליי, ובאותו יום, לפני שעזבתי, לא לחץ את כתפי באלימות לאות ידידות ולא שיבח כתמיד את האחווה החדשה והמשוחררת שלנו. הלכתי הביתה דרך המדרכות שטופות הגשם וחזרתי כבר למחרת, כשהתקשר אלי וביקש שאבוא לדבר איתו.

"חשבתי על מה שאמרת" הוא אמר. הוא נראה מוטרד. לא מתייסר עד עמקי נשמתו, לא מעונה על-ידי חולשותיו, אלא במצב חמור הרבה יותר – מוטרד. "מה..." הוא התחיל לשאול, ומתוך תקווה סתומה שהמימיקה תמלא את החסר בשאלתו חזר ואמר "מה" פעם שנייה. "מה הייתי עושה במקומך?" "כן" "יש לי רעיון" "כן" "זה רעיון קצת מופרע" "אוקי". לקחתי מהניירות ומהטבק שהיו מונחים על שולחן הקפה שלו והתחלתי לגלגל לעצמי סיגריה. "אסור לך לפרסם את השירים שלך" "אוקי" "לא מספיק שתחביא אותם במגירה. אתה צריך לכתוב אותם בידיעה שלעולם לא יתפרסמו בשום מקום תחת השם שלך. שאף אחד לא ידע לעולם שאתה כתבת אותם" "אוקי", בנקודה הזאת של שיחתנו עצרתי לרגע כדי לבחון בסיפוק את הצילינדר ממולא הטבק מעשה ידיי ולחתום אותו בליקוק. "אז אתה תיתן לי אותם, ואני אפרסם אותם תחת השם שלי". הוא הסכים.

Adam Chuck, I Wanna C Ur Peacock

כך כרתנו בינינו ברית שקרנים. הוא היה מביא אלי כל שיר חדש, אני הייתי מעתיק אותו בכתב היד שלי ושולח אותו לעצמי בדואר רשום, והוא היה שורף לנגד עיניי את העותק המקורי בכתב היד שלו. בדירה שלי, בתוך ארגז נעול שאת המפתח לו שמרתי דרך קבע אצלי בכיס, נאספו עוד ועוד מעטפות סגורות שעליהן חותמת הדואר הרשום, ובתוך כל אחת מהן חתומה לנצח העדות המשפטית שאיש לא היה יכול לערער עליה ושעל-כן היתה אמת הלכה למעשה למרות היותה שקר מוחלט: אני הייתי מחברם של כל אותם שירים. אני ולא אף אחד אחר.

בהתחלה הוא היה סקפטי ביחס לסידור שלנו. השיר הראשון שכתב עבור ברית השקרנים שלנו היה דומה למדי לשיריו הקודמים, "לפעמים השקר הוא המוצא היחיד לאמת", הוא כתב, ואני הקראתי. כתמיד הייתי חסר כריזמה, וכתמיד הוגליתי לסופו של הערב, בזמן שאיש כבר לא טורח להעמיד פנים שהוא מקשיב. איש פרט לאורי. בפעם הראשונה אי-פעם ראיתי אותו מתמלא אקסטזה אמיתית, שסימן ההיכר המובהק שלה הוא ההתלהבות הבלתי-אסתטית. ירדתי מהבמה והוא חיבק אותי. התביישתי בשבילו על שהוא צריך להיראות בציבור מפגין חיבה לאדם כמוני. "היה בזה משהו" הוא לחש לי "משהו משחרר".

ואכן, משהו חדש השתחרר בו. השירים שלו בחיבורי נעשו פחות מהוקצעים ויותר אגרסיביים; כמו חצץ ערב לחיך. הוא כתב, ואני הקראתי: "אף אחד לא ידע אבל אני ראיתי / איך חוט דק ארוך של רוק נמתח / והשיער שלך רך ואת שוכבת / והשדיים שלך חיוורים ואני בוחן את / הזווית ממנה את קצת דומה לגבר / ואני משלים בדמיוני / ושוכח אותך בשקיקה / והפה שלך נפתח / חוט ארוך נמתח / ואת / בולעת אותו בשתיקה". כולם שנאו אותי, ועל-כן אהבו אותי, וכך יצא שמי כניגודו של אורי, שאותו תמיד כולם אהבו ועל-כן שנאו.

הוא החל לסור לביתי פעם בשבוע בערך, מנפנף בהתרגשות בידו הימנית בשיר חדש ובידו השמאלית אוחז בטבק וניירות גלגול שביקשתי ממנו לאסוף בשבילי בקיוסק ממול. "זה מדהים" אמר מיד ברגע שנכנס דרך הדלת "אני לא חושב שאי פעם היתה לי תקופה כל-כך צפופה של פריון". את טקס שריפת העותק המקורי, שבו מילא את חלקו תחילה בפרצוף מעט חמוץ, ליווה עתה בהמהום עליז, מעסה את כתפיי מחויך בזמן שאני מקפל בתוך מעטפה את העותק המקורי החדש, זה שנכתב בכתב היד שלי.

כעבור חודש או חודשיים, כאשר התפוגגה מעט מזכרונו אהבת הקהל שהורעפה עליו פעם במישרין ושכעת הואצלה עליו בתיווכי, החל לחקור אצלי על התקבלוּת שיריו. "קיבלת על השיר האחרון תגובות טובות, לא?". לעתים, כשחשש מעט מתשובתי לשאלותיו ניסח אותן כמחמאה עצמית שאותה עודד אותי לאשר או להכחיש בשתיקה רומזנית "נראה לי שהשיר הזה מוצלח במיוחד. אני דיי בטוח. שיר מוצלח במיוחד". עתה כשהעולם התוודע לשיריו אך ורק מפי, לא יכול היה עוד לאשר ערכו אלא דרך אהבתו של העולם אליי. על-כן הוא היה מרוצה במיוחד כשעורכת כתב-עת ירושלמי מחתרתי לספרות וידידה קרובה שלו (אך לא יותר קרובה מכל ידידה אחרת) נענתה באהדה להמלצתו עליי וסימנה אותי ככוכב העולה של הסצינה הזעירה, הלא-קיימת והמומצאת כמעט לחלוטין, בעצם, של שירה צעירה בירושלים. למען האמת, בשלב הזה כבר התחלתי להצטער על הסידור שלנו, כי תחזוקת הפרסונה האינטרנטית שהתלוותה לה, ושהלכה ונעשתה שנואה-פופולארית יותר פרובוקציה אחר פרובוקציה, הצריכה את תשומת לבי בכל ימות השבוע. המצב רק הלך והחריף בעקבות אותה המלצה, שכן עתה כשמארגני ערבי שירה הזמינו אותי מיוזמתם להופיע, לעתים בתדירות השערורייתית של פעמיים בחודש, עיכבה התהילה-זוטא את הפרויקט האמנותי החדש שלי – תצפית אנתרופולוגית משתתפת בסצינת הסקס הפורחת בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית בירושלים.

למזלי, חודש וחצי אחרי שיאה וארבעה חודשים אחרי שכרתנו את ברית השקרנים כבר דעכה מעט תשומת הלב שקיבלתי, ועתה שגרת הדיכאון והשנאה העצמית שלי הופרעה פחות על-ידי זריקות פתאומיות של חיזוק לאגו שהפכו אותי למושך בעיני אחרים לשני רגעים ומאכזב לרגע אחד אינסופי בעיני עצמי. רק אורי עצמו עוד המשיך להטריד אותי, ולמעשה, עכשיו יותר מבעבר, בהודעות פיתוי יומיות, שבהן הציע שאקח אותו לבר גייז שבטוח יהיו בו מלא חתיכים, או סיפר לי שקיבל רפואי מצוין או שגילה משורר דרום-אמריקאי "מעיף", אך שביניהן השתרבבה בכל-זאת מדי פעם האג'נדה הנסתרת שלו, כששאל אם כבר נרשמתי לערב ההקראה החודש או הכריז שאני חייב לדחוף את הקריירה המשוררית שלי קדימה ושדברים כאלו לא קורים מעצמם. עניתי לו מדי פעם אם לא דיברתי באותו רגע בגריינדר עם ערבי שרירי ממזרח העיר, דתי ארוניסט עם פני-מלאך או מתנדב שוודי בגובה שני מטר שהגיח לרגע לירושלים ממשימתו לשחרר את העם הפלסטיני על-ידי פרסום תמונות של גדר ההפרדה באינסטגרם ורכישת מרצ'נדייז של בנקסי. באיזה שהוא שלב שיניתי את שמו בפלאפון שלי ל"לא לענות" בתוספת מספר כלשהו, ומאז אני כבר לא ממש יכול לומר מה כן או לא כתב לי במדיום האלקטרוני, כי אני כבר לא זוכר אם הוא שמור אצלי בתור "לא לענות 7", "לא לענות 17" או "לא לענות 71". עם זאת, אני כן יכול לספר שיום אחד מישהו החליק מתחת מפתן הדלת שלי (מעולם לא טרחתי לסמן את שמי על תיבת הדואר) מכתב בכתב-יד ילדותי ומבולגן, שבו סיפר שהוא כבר לא מצליח לכתוב, שהוא מרגיש שלקחתי ממנו שקר מנחם ופורה ושהחלפתי אותו בשקר שלא מניב דבר, שהוא בדיכאון, שיש לי מחויבות מוסרית לעשות כך וכך ועוד כהנה וכהנה האשמות מוגזמות, שהרגיזו אותי, ושעל-כן קראתי רק ברפרוף ולא עד סופן.

Adam Chuck, Mirror, Mirror

האינטראקציה האחרונה עם אורי שעליה אני יכול לדווח בוודאות התרחשה בערך שנה אחרי אותו מכתב בפתיחת ליין חדש של ערבי שירה, כשגבר חרדי צעיר עם זקן קצר ודליל אמר לי שלום בטון מעט מאשים שבאותו רגע הנחתי שהוא קשור להבטחה רומנטית כלשהי שמעולם לא התכוונתי לקיים, ושאותו זיהיתי בעודי עומד על הבמה ומקריא לשם שינוי שורה משיר שכתבתי בעצמי: "לפעמים השקר אינו אלא שקר / ולפעמים –" וכאן פתאום הבנתי מי היה הגבר החרדי ועצרתי לחפש את עיניו בקהל " - שקרן הוא רק שקרן". 

שש בבוקר, רכיבת אופניים

יום שבת, 9 בספטמבר 2017

צילום: ארז וסילבסקי
המחשבות שלי מקוטעות. המחשבות שלי תמונות, משפטים בהיסח דעת, פסוקיות. המחשבות שלי מתחקות אחר תמונות ופסוקיות. המחשבות שלי מציגות בפניי קולאז' של מקוטעות ומפוזרות. צריך לחזור לרוץ כל בוקר. שיחה עם לירן על החלמה. הבחור ההוא מאינסטגרם. המאמץ הגופני שלוב במאמץ הנפשי. קו מתח גבוה. הייקו:

קו מתח גבוה
קרקוש ופצפוץ
רוק לח: סוכריות קופצות
ABSOLUTE © 2016 | Template by Blogs & Lattes
© כל הזכויות שמורות (אלא אם צוין אחרת) לארז וסילבסקי