קיר אחד אדום

קיר אחד אדום, צילום: ארז וסילבסקי

כשעוד גרתי בירושלים, לפני חודש וחצי בערך, בחור אחד שביקר אותי בביתי אמר לי משהו שהייתי עשוי בזמן אחר להיעלב ממנו עד עמקי נשמתי. "זה נראה כאילו גר פה סטרייט". הסתכלתי מסביב ולא יכולתי אלא להודות שהוא צודק. במקום ארון היה לי ליד המיטה מעמד מדפים מפלסטיק שנראה כאילו מקומו במחסן כלים. החפצים שלי היו מונחים עליו באופן מסודר יחסית, ממויינים לפי קטגוריות ("היגיינה", "אלקטרוניקה", "ציוד משרדי"), אבל ללא שום תשומת לב לאסתטיקה; לכל קטגוריה הוקדשה קופסת נעליים עם מדבקה שעליה כתבתי את שם הקטגוריה בכתב יד. באופן כללי, יש לי רגישות דיי גבוהה לאסתטיקה, אבל כשרק נכנסתי לדירה ההיא הייתי במצב הישרדותי. זה היה חודש אחרי שחזרתי לארץ משנה בגרמניה, ולא היה לי מושג איך לעזאזל אצליח להחזיק את עצמי כלכלית בזמן הלימודים לתואר. החלטתי שריהוט חדש, צבע ושאר קישוטים הם בגדר מותרות שאני לא יכול להרשות לעצמי. חוץ מזה, ידעתי שבטח אשאר שם שנה או שנתיים לכל היותר, והרגשתי שזה מיותר להשקיע בה יותר מדי מעצמי. כשמצאתי עבודה ומצבי הכלכלי השתפר, כבר הייתי רגיל מדי לסידור הקיים של הדירה מכדי לעשות משהו בנידון.

בתחילת השבוע התחיל החוזה לדירה החדשה שלי בפלורנטין. הפעם החלטתי להתעקש על יצירת חלל שלא אתבייש להזמין אליו אנשים מפאת כיעורו. אני עדיין לא יודע מה יהיה בחלל הזה בדיוק, אבל בתור התחלה, כאקט הצהרתי, צבעתי קיר אחד בחדר באדום. פרידה כבר מתאקלמת יפה, ולמרות שהמעבר ההדרגתי כבר עכשיו רצוף בתקלות (גם האינטרנט בדירה וגם הפלאפון שלי שבקו חיים היום), אני אופטימי.

דיוקן עצמי של פרידה קאלו (רפרודוקוציה), צילום: ארז וסילבסקי