אין לי פנים. ישנו, כמובן, הקו התוחם את הראש ומבחין בינו לבין הרקע. ישנם שטחים של אור וצל, המתחלפים זה בזה, גולשים זה לתוך זה, מסמנים בחילופיהם ההדרגתיים או הפתאומיים רכסים ושקעים, אוכפים או בליטות. ישנה אדמומיות לחיים – ספק בושה ספק פריחת גילוח ספק עדות לחיוניות נעורים; אבל כל אלו לא מתחברים לכדי פנים. משהו בארגונם מונע זאת. הם מצויים ממש על סף תחומן של הקומפוזיציות הגאומטריות שאותן מקטלג המוח כ"פרצוף", אבל מעברו הלא-נכון של הסף. הנתונים הויזואליים הנקלטים מהם נשלחים לאזורי העיבוד החזותי הרב-תכליתי, ולא לאותו איזור המתמחה בניתוח ובפירוש הבעות אנושיות וחייתיות. חסר בהם הדבר הקל כל-כך להשגה, שבני-אדם, חיות ואפילו כמה איורים גסים מאוד ורצפים מסוימים של תווי-מחשב ניחנו בו: הארגון הצורני הקסום שיכול להפוך אוספים של קווים וכתמים לשלם הגדול מסך חלקיו, למראה שמושך את תשומת-לבם של בני-אדם יותר ממראהו של כל חפץ דומם, עץ או פרח, שמשמח אנשים, מרגיז אותם, מעציב אותם או מפעיל אותם בעשרות דרכים נוספות, שגורם לצלמים, לציירים ולעיתונאים להקדיש קריירות שלמות לתיעודו, דהיינו, לשרטוט דיוקנאות, שמאפשר לאמהות ואוהבים להבדיל בין מושאי אהבתם להמון, ועל-כן הוא תנאי הכרחי למיקודה של האהבה במושא אחד בלבד לאורך זמן, שמאפשר לאדם לזהות את בבואתו יום אחר יום, ראי אחר ראי, ולהרגיש בטוח, לפחות חלק מהזמן, שעל אף התבגרותו נותר הוא אותו אדם, ושעל כן הנתיב שבו הלך עד עכשיו ומעשיו הרגילים ימשיכו, ככל שנבחרו היטב מלכתחילה, לשרת את רצונותיו ואת טובתו, שזכאי הוא עדיין להתגאות בהישגי העבר שלו, שיכול הוא להתעקש ולדבוק בעמדתו אל מול התנגדות, לא מתוך דווקאיות, אלא מתוך ביטחון-עצמי שקט אך נחוש שכמו אומר: זה מי שאני ובזה אני מאמין. אין לי פנים. יש לי כמעט-פנים. יש לי פנים-לשעבר, כמו פרצוף של בובת שעווה ריאליסטית להפליא, שנמסה בשריפה והתעוותה במידה כזאת, שאמנם עדיין ניתן לזהות בה את הידוען או החשובן שככפילו היא נוצרה, אבל רק במאמץ ועל-ידי שימוש בראיות חזותיות נוספות מלבד לזכר תווי-פניה: הבגדים שהולבשו לבובה, מיקומה במוזיאון השעווה, השלט שהוצמד לה.
אני רוצה שיהיו לי פנים. זו תכליתו של היומן הזה. האם אצטרך ליצור לי פנים חדשות לגמרי יש מאין? האם יספיק ניקוי שכבות עודפות של איפור ופיח כדי שאגלה מחדש פנים שהיו לי בעבר ולמעשה לא אבדו מעולם? או אולי, אגלה שעלי לגנוב חלקי גולגולות מגרסאות עבר שלי – לסתות, גלגלי עיניים, סחוסי אף – ולהרכיב לעצמי פנים ממוחדשים טלאי על טלאי כמו פני מפלצתו של פרנקנשטיין? ימים יגידו.
 |
| Jossef Krispel, Man with a Mask On, from the suite Killing Time, 2011 |
אני רוצה שיהיו לי פנים. זו תכליתו של היומן הזה. האם אצטרך ליצור לי פנים חדשות לגמרי יש מאין? האם יספיק ניקוי שכבות עודפות של איפור ופיח כדי שאגלה מחדש פנים שהיו לי בעבר ולמעשה לא אבדו מעולם? או אולי, אגלה שעלי לגנוב חלקי גולגולות מגרסאות עבר שלי – לסתות, גלגלי עיניים, סחוסי אף – ולהרכיב לעצמי פנים ממוחדשים טלאי על טלאי כמו פני מפלצתו של פרנקנשטיין? ימים יגידו.
אין פה תגובות עדיין, כתבו לי תגובות כדי שלא אהיה עצוב