"ראיתי אותך עכשיו מהרכבת הקלה", אתה כותב לי, "נראית כל כך רגוע". רגוע! אני קורא את המילה הזאת וחוטף סחרחורת. זהו. אין תקווה. כלא הבשר סוגר עלי מכל כיוון, ואין בו אפילו חריר שדרכו ניתן לזרזף בפנס אות מצוקה: קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר, קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר –
אני נחוש להגיב מיד הפעם. אני מתחיל להקליד: "אם האנשים ברחוב היו יודעים חצי ממה שעובר לי בראש, היו מאשפזים אותי בכפייה כבר מזמן". אני מוחק את החצי השני של המשפט ואת המילה "חצי". אסור לי להיכנע להגזמות האלה. אני חייב לדייק. אם האנשים ברחוב היו יודעים מה עובר לי בראש...אז מה? אני נכנס לפאניקה. כבר חמש דקות אני כותב ומוחק. כבר חמש דקות אני "מקליד/ה..." ואתה בטח חושב שאני מטורף. לא! דיוק! אתה בטח חושב שאני מאוהב, או כפייתי, או נואש, או שלושתם. כל זה נכון, אבל זה לא מה שרציתי להגיד.
תכתוב משהו! אני צועק על עצמי. תלחץ על שלח עכשיו ותחשוב על סיום עוד רגע. בדיוק ברגע שאני אוזר אומץ אתה משלים פתאום את ההודעה המקורית: "זה מה שאני אוהב בך. תמיד אתה מרגיע אותי". אני רוצה לענות: קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר...במקום זה אני מוחק את כל מה שכתבתי ושולח לך אמוטיקון מפריח נשיקה.
תכתוב משהו! אני צועק על עצמי. תלחץ על שלח עכשיו ותחשוב על סיום עוד רגע. בדיוק ברגע שאני אוזר אומץ אתה משלים פתאום את ההודעה המקורית: "זה מה שאני אוהב בך. תמיד אתה מרגיע אותי". אני רוצה לענות: קצר-קצר-קצר ארוך-ארוך-ארוך קצר-קצר-קצר...במקום זה אני מוחק את כל מה שכתבתי ושולח לך אמוטיקון מפריח נשיקה.
אין פה תגובות עדיין, כתבו לי תגובות כדי שלא אהיה עצוב