הרהורים פרוסטיאניים

ישנם מיני רגשות שאין אנחנו חווים אלא כאשר אנחנו מבצעים פעולות מסוג מסוים, שכביכול מבטאים את הרגש אליו הם עומדים בזיקה, אבל למעשה לעתים הרבה יותר קרובות הם יוצרים אותו: קורה שאדם אינו מאוהב עד לרגע שבו בפעם הראשונה, ומבלי שהרגיש קודם לכן דבר מלבד חיבה, נעימוּת מגע או משיכה פיזית, הוא הוגה או כותב את המילים "אני חושב שאני מתאהב בך". במקרים מסוימים זה קורה מתוך הרגל של מתאהבים מנוסים, משום שהמילים נהפכו לאחד משלביו של תהליך החיזור שעבר אוטומאציה. במקרים אחרים עושה זאת המתאהב מתוך אי-נעימות, משום שנדמה לו שזה מה שמצופה ממנו, או משום שסימני ההתאהבות כבר הונחו בפניו על-ידי הצד שמנגד במעשה מפורש וגלוי (או מה שהחשיב בטעות למעשה מפורש וגלוי), והוא לא רוצה להביך את הגבר או האישה שאיתם בילה זמן-מה בנעימים. הרגש עצמו מתהווה רק ברגע שבו נאמרות או נכתבות המילים. הן הוא הגורם להן, אלא הוא לכל היותר אספקט שלהן. כפי שהכאב אינו אלא אספקט של גירוי סיבי מוח בתבנית כלשהי שתרגומה היחיד במילון הגוף-נפש הוא "כאב בזרת ימין" או "כוויה בחזה", כך גם ההתאהבות, בבואה לעולם, לעתים קרובות אינה אלא אספקט של המילים "היה לי ממש כיף איתך אתמול בלילה". במקרה שבו הבעת הרגש נגרמת על-ידי אי-נעימות או הרגל, לפעמים היחס בינה לבין הרגש שונה אף יותר משאנו נוטים לדמיין: לא רק שאין הרגש קודם למילים בזמן, אלא הוא מאוחר להן. רק לאחר שנאמרו או נכתבו, מהרהר בהן המתאהב הטרי, וחושב לעצמו במהירות רבה, מבלי שיבחין שחשב זאת, "בעצם אין לי כל התנגדות להיות מאוהב באדם הזה" או "זה יהיה דווקא דיי נוח" ואפילו "זה עשוי להשתלם לי". כך נולד שוב הרגש כאספקט של המילים "אני מתאהב בך", אבל הפעם לא בעודן נאמרות או נכתבות בפעם הראשונה, אלא בדיעבד, כאשר המתאהב הטרי משמיע לעצמו אותן במחשבותיו שוב ושוב, במגוון וריאציות, ומלווה אותן בתמונתו של מושאן (ולא תמיד זוהי תמונה נאמנה למקור),  לא מתוך תקווה שתהיה בכך תועלת כלשהי, אלא משום שרגש ההתאהבות, כאשר מאמין המתאהב בהדדיותו, הוא נעים לכשעצמו ואף מעורר פנטזיות מרגשות על העתיד הקרוב והרחוק. וכך יוצא שהנימוקים לאהבה, שתחילתה תמיד בהתאהבות, לא משקפים לעולם את סיבתה האמיתית. איננו אוהבים אדם משום שהוא חכם, יפה, יצירתי, רגיש או משרה עלינו תחושת ביטחון. האהבה אינה אלא תאונה, משמחת או מצערת, תוצאה של אי-הבנה או הרגל שגרמו לנו להגות מילים שלא התכוונו להן, ושאף לא היה כל צורך באמירתן. תכונותיו של מושא האהבה, ובהן נכללים לא רק חכמתו, יופיו, רגישותו, הכריזמה שלו ושאר מעלות, אלא גם מעמד חברתי, השכלה רשמית, פרסום ויציבות כלכלית, תפקידן בתהליך ההתאהבות הוא רק למשוך אותנו אל הנסיבות ואל המגע שבהם מתרחשים תאונות מהסוג הזה, ולעודד אותנו לאפשר להתאהבות שנבטה בנפשנו בתהליך המקרי הזה להכות שורש ולשלוח גרורות.

 Raimundo Madrazo, The Love Letter