קודם התחילה אצלי הבהלה. זו היתה תגובה בריאה, ממריצה והולמת למי שגילה זה עתה כי כדי להגשים את חלומו מזה תשע שנים - להיעשות פילוסוף במשרה מלאה ולהקדיש את מיטב מרצו וזמנו להגות בשאלה מהם החיים הטובים - עליו לעבור סדרה של מבחני אומץ וכשירות שרק בסופם יוכרז אולי ראוי לבוא בשעריה של אוניברסיטה אמריקאית או בריטית נחשבת, ולעמול תחת חסותן על תואר הדוקטור שבלעדיו לעולם לא יזכה בתקן הנחשק שהוא התשתית הפיננסית ההכרחית להגשמת חלומו. מבהילה במיוחד היתה ההבנה שכדי לעמוד באותם מבחנים, עלי לכוונן את כל מעשיי להכנות הנדרשות כבר מאותו רגע, אפילו שאותם לימודי דוקטורט מיוחלים היו אמורים להתחיל לכל המוקדם שלוש שנים מאוחר יותר. פתאום הבנתי שאני צריך ציון מעולה ב-GRE, שאני חייב למצוא לפחות שלושה מרצים עם מוניטין מהסוג הנכון ולכרכר סביבם כדי שיסכימו לכתוב מכתבי המלצה בשבחי, שעליי לכתוב תזה מעולה שממנה תמוצה, מאוחר יותר, דוגמת הכתיבה שהיא הראייה החשובה ביותר ליכולות ההתנסחות והניתוח שלי, שכדאי שאציע את עצמי למשרת מתרגל כדי לרכוש ניסיון בהוראה שיגרום לי להתבלט מעל למועמדים אחרים, ושאני צריך במקביל לכל זה לסיים לימודים לתואר שני ולשלם איכשהו על שכר דירה, ארנונה, חשמל, גז, מים ואוכל.
הבהלה התחלפה בהלם, וההלם התחלף בסטרס. כיאה למי שמחזיק מעצמו ברייה רציונלית, פרטתי את ההכנות הנדרשות לרשימה של משימות, פעולות ולוחות זמנים, לטווח הארוך ולטווח הקצר. נרשמתי לקורס GRE, מצאתי דירה, התקבלתי למשרת תרגול ולעבודה נוספת, איתרתי את המרצים שאת לבם אני צריך לכבוש, נרשמתי לקורסים אצלם, עזבתי את ההורים, עברתי לירושלים, מיינתי את כל חפציי בקופסאות נעליים כדי שאדע תמיד איפה נמצא כל דבר, וניגשתי לעבודה. עבדתי קשה, לפעמים קשה מאוד, אבל בעיקר הכביד עלי הצורך המתמיד לתכנן את חיי שנים קדימה ולסנכרן בין כל הפעילויות והמשימות. במשך השנתיים האלה, אני בספק אם היה במצטבר יותר משבוע אחד של רגעים שבהם נהניתי מבלי להיות טרוד בשכבה כלשהי של תודעתי מכל היעדים והמשימות שהטלתי על עצמי.
הסטרס הוביל לספקות. בהדרגה הבנתי שהלחץ התמידי שהייתי נתון בו לא היה רק מצב זמני בדרך לקבלה לתכנית דוקטורט, אלא שככה נראים חיי האקדמאי. אחרי חמש שנות דוקטורט הוא צריך לחפש לעצמו פוסט-דוקטורט, אחרי שנתיים של פוסט הוא צריך לתור את העולם לאורכו ולרוחבו ולהתחנן למשרה. אחרי שמצא משרה הוא צריך לעמוד בחובות הוראה ולדאוג לפרסם מספיק מאמרים בכתבי-עת נחשבים כדי שיום אחד יזכה בגביע הקדוש של האקדמיה – קביעות – וכל הזמן הזה הוא צריך להיטלטל מעיירה אוניברסיטאית משמימה אחת לשנייה, להתחכך בקולגות שמתחרות איתו על אותם משאבים מוגבלים שבהם תלוי עתידו והגרוע מכל: להרגיש כל הזמן הזה שעדיין לא הגיע בעצם לשום הישג ממשי, שהוא דומה לאדם שמנסה לחצות נהר רחב בשחייה, ואמנם כבר התקדם במידה ניכרת לעברה הגדה השנייה, אבל שבכל זאת בכל רגע נתון הוא עלול להיסחף בזרם חזרה למקום שממנו הגיע, או גרוע מכך, אל עבר אבדון לא ידוע במפל מסולע, וכל זה במשך שנים על גבי שנים. במילים אחרות, הבנתי שכדי שאוכל להקדיש את חיי להגייה בחיים הטובים, אצטרך, בעצם, לוותר על החיים הטובים כפי שדמיינתי אותם.
הספקות הובילו להתלבטות שנמשכה שנה שלמה, והסתיימה רק כשהופיעה במקרה האלטרנטיבה לחיים האקדמאיים. איש יקר שפגשתי במקרה סיפר לי על תכנית הסבת אקדמאים להייטק, שלא עולה דבר, ושבסופה מובטחת כניסה לעולם הרווחי שממנו ברחתי כל חיי. ברגע שהופיעה בפניי ההזדמנות הזו מיד הבנתי, אינטואיטיבית, בלי שאדע לנסח את ההבנה הזו במילים באותו רגע, שכדי שיהיה לי איזה שהוא סיכוי לחיות את החיים הטובים, זו צריכה להיות התחנה הבאה בחיי. באותו יום חטפתי את התקף החרדה הראשון בחיים שלי. מי שהפך בסופו של דבר לבנזוג שלי (ומאז לבנזוג לשעבר) הסיע אותי לרכבת מרכז כדי שאקח את האוטובוס לירושלים. כשהגיע הזמן לרדת מהרכב שלו לא הצלחתי לדבר במשפטים שלמים, לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי למקד את העיניים ולא הצלחתי להסביר לו אפילו מה לעזאזל עובר עליי.
חשבתי שזה היה רק אירוע נקודתי. היום אני יכול לומר שזה היה רק שיא נוסף בתהליך הפיכתי לאדם מבוהל, מפוחד, עצבני, מתוח, לחוץ וחרדתי, שהתחיל באותה בהלה הולמת וממריצה מלפני שנתיים, ושזו היתה רק נקודת ציון בדרך להשתלטות כוללת של החרדה הזו על חיי.
