דמותה

יום שבת, 2 ביוני 2018


1. קיץ
   
יותר טוב ככה, בחשיכה. האור פולשני וצורמני. יש לו יותר מדי דרישות: קום דימה. תתקלח. תנקה. תאכל. החשיכה גמישה ומתירנית. אם רק תלך סוף כל סוף השותפה הרעשנית, אם רק תזכור לכבות את האור במסדרון, אולי אוכל להישאר עוד קצת במיטה ולהעמיד פנים שיש די והותר זמן להתענג על טעם הלוואי של השינה.

מי את נימפה חמקמקה שבחלומותיי? למה נסעת לחודש ונעלמת לשנה? למה את עונה למכתבים שאני שולח אבל לא מצרפת תמונה?

Liran Raviv, Untitled

כמו מלחין שעוד יכול לזמזם בהקיצו את הסימפוניה שחיבר בחלום, חשבתי שעם כמה קווים החלטיים במחברת אוכל לסנתז לך כפילה: פרופיל קטן-אף, גבות עבותות שאינן אלא קשקוש פחם אלים על-פני הנייר, קו אלכסוני וחצי עיגול שמסמנים את גבולו של שקע העין ואת העין עצמה, קו תוחם מסולסל לשיער פרוע שגולש ומכסה את האוזניים, את העורף ואת המצח, המשכו של הקו שמסמן את תחילת הצוואר, קצה הסנטר והפה המתבקע מצחוק, ובין כל אלו, בחלל הריק שנוצר, לב העניין, הדבר שאותו קיוויתי ללכוד, אבל שנברא לא ממה ששורטט, אלא דווקא מן ההיעדר, מתוך החלל הריק: הפנים עצמן; הפנים שלך. אני ניעור מהאקסטזה ומרחיק ממני את המחברת להתבונן באישה שיוּלדה מן החלום. אני לא מזהה אותה. כל החלקים במקומם, אבל הפרופורציות מעוותות. אני מצמיד את העפעפיים לאחורי הראש, ומנסה למעוך את הגולגולת בכוח עצימת העיניים, לסחוט מתוכה את זכר פנייך המדויק. דמויות שונות עולות ומופיעות בפניי: לכולן אותן הגבות, אבל חלקן גבוהות וחלקן נמוכות. חלקן דקיקות כמו גמל שלמה, ולאחרות זרועות עבות כמו זוג כיכרות לחם. לחלקן שיער אסוף שזנבות סוררים נמלטים ממנו לכל כיוון ולאחרות צמה פרומה למחצה ופוני. לעתים הן יפות ולעתים מפלצתיות. אני לא יודע להבדיל ביניהן. מי מהן היא הנוודית שהופיעה בפניי אז, לפגישה ראשונה ואחרונה שנמשכה כמעט שבוע? מי מהן דומה לאותה האסופית כפי שהיא נראית כיום, כעבור שנה?

השמש מתחילה לאבד את סבלנותה לתריסים המוגפים. היא מלהיטה בהדרגה את האוויר החנוק. קום, דימה, קום. בסדר! אני שם כפכפים ויוצא מיד, נמנע בכוונה מכל בחירה מודעת של יעד או נתיב, מנסה שלא למקד את עיניי באף אדם או בניין. מי יודע, אולי כך, במצב של חוסר תשומת-לב, תזמן לי העיר אות סודי שיחפור מתחתית הזיכרון חיזיון כה ברור ומוחשי, שבהופיעו אדע מיד כי זוהי האסופית שלי ולא אחרת.

כל הזמן הזה התביישתי לומר, אבל עכשיו כבר אפשר להודות: אף פעם לא באמת ראיתי אותך. לא בדיוק. לא ממש. קודם היה ההבזק המהמם ברחוב. אחריו המבטים המאונקלים באוטובוס. את חשבת אותי אולי למחזר הדרגתי ומחושב, אבל בסך הכל ניסיתי להרכיב אותך פיסה אחר פיסה. כמעט שהצלחתי. כבר היו אצלי בבנק הדימויים המצח, אצבעות הרגליים, תנוך האוזן הימנית, זרוע שמאל. אגרתי אותם בזיכרוני לא כאצבעות, תנוך-אוזן וזרוע, אלא כצורות גיאומטריות. אילולא היית פונה אלי פתאום, הייתי עובר לבסוף משולי הפאזל פנימה, חוטף לי איזה ברך, איזה כתף, אפילו עצם בריח, ומצליח להרכיב בסוף התהליך דבר-מה גדול מסך חלקיו: חיזיון של יופי נשי אלים כמעט בנוכחותו, דמות שמקרינה אור מרצד על סביבתה, והופכת את הרקע שמאחוריה למופע צללים מרקדים. לא הצלחתי להשלים את מלאכת האיסוף. את הרסת הכל. לפני שעוד הספקתי להרכיב רבע מהפאזל, כבר קטעת את מאמציי בפרץ דברנות שובה-לב. סירבת לומר מה ארץ המוצא שלך, אבל התעקשת לשטוח בפניי מיד את כל תהפוכות יחסך לגויאבות (קודם שנאת את הריח שלהן. אחר-כך התאהבת בהן דווקא בגלל הריח שלהן. אחר-כך התאכזבת כשגילית שאת הריח שלהן אי אפשר לאכול). לא התעניינת בשמי, אבל ציווית שאומר לך מיד אם הייתי מעדיף להיות דב או חרדון (דב בחורף וחרדון בקיץ, מלמלתי). לא רצית לדעת במה אני עובד, אבל שאלת בלי בושה לאן אני נוסע (לשום מקום, סתם שוטטות של יום חופש). אחר-כך, כשהזמנת את עצמך לטיול שלי, לדירה שלי ולמיטה שלי, כבר היית קרובה מדי. כל מה שהצלחתי לראות זה עור, שפתיים, שד, ותמיד צבועים בעודף ריגוש, תמיד סוערים מכדי שיהיה אפשר לראות. הייתי צריך לומר לך: תעמדי פה רגע. תשטפי כלים. תהיי משעממת. תעשי שאשכח אותך ואז אגלה אותך מחדש, אבל עוד לא ידעתי לתאר את הקושי במילים, בטח שלא להורות על תיקונו.

אני מוצא את עצמי על חוף הים וצולל לתוך ההמון שהתאסף שם לרגל איזה הופעה או פסטיבל. אני מרשה לעיניים שלי לרפרף על-פני הקהל ומנקה מהראש שלי כל כוונה והתכוונות, בתקווה שאולי דווקא הנינוחות היא התנאי ההכרחי להיזכרות. פתאום נדמה לי שהנה, זה קורה סוף כל סוף. נערה גבוהה מפנה את ראשה בפתאומיות לקול קריאה, והשיער הגלי הארוך שלה מבריש את פניי ומשלח באפי גל של חום ושמפו. החום הזה, הריח הזה, אני כמעט משוכנע, הם שלך. בתקווה שבדל הזיכרון הזה ימגנט אליו אחרים, אני תר בקהל אחר רמזים ויזואליים להמשך מלאכת הרקמה. הנה ילד עם אוזני שדון כמו אוזנייך. הנה נערה עם שדיים קטנים אך אצים לחזית, בדיוק כמו שלך. הינה אישה לבנת-שיער ומרוחקת ולה חיוך שובב וערמומי שכבר מוכר לי מאיפה שהוא. הנה את מופיעה מולי: אוזנייך אוזני שדון, האף שלך כפתורי, הגבות שלך לא מסודרות, השיער שלך מכסה את העורף, השדיים שלך קטנים אך אצים לחזית, חיוכך שובב וערמומי, השפם שלך מסולסל, אשכייך כבדים ותלויים בבגד-ים ספידו, חוטמך שחור ולח...רגע! לא, זו לא את. בת הים שחשבתי ששליתי ממעמקי הזיכרון אינה אלא ערבוביה של חלקי גוף אקראיים. בא לי לבכות. איך אמצא אותך עכשיו? אם אטוס עוד היום אל המדינה ואל הכתובת שממנה שלחת את המכתב האחרון, האם אזהה אותך כשתעברי לידי בשוק? אני שולף את המעטפה המקופלת לשניים מהכיס ומחבק אותה. אני מוציא את הנייר מהמעטפה. אני מקרב אותו לאפי. אני קורא את הפסקה האחרונה: מוטב שנפסיק לכתוב זה לזו. כל  מיני דברים קורים בינינו, אבל בעצם זה רק מילים על נייר. מחר את ממשיכה במסע. על הנייר אין תאריך, ואני לא מצליח להבין: מתי זה מחר? לפני שבועיים? חודש? גבר שעיר בספידו מתנגש בי. כבר מאוחר ושמש הצהריים מגרשת את כל הצללים ומשטיחה את העיר לכדי דבוקה של יזע, ייאוש ועייפות.

2. סתיו

בסצינות הקצרות שאני מביים לעצמי במהלך האוננות כבר ויתרתי עלייך לגמרי. בבקשה תסלחי לי. בחלומות שלי את עוד נוכחת, אבל בצורה משונה: שמך מתנוסס בראש רשימת השחקנים המשתתפים, אבל פנייך נעדרות. במקומן, לוחש באוזני מספר יודע הכל את תיאורך, כדי שאדע שאת שם: אף קטן, גבות עבות, שיער פרוע ששולח זנבות אל המצח, מאפיל על האוזניים ומסתיר את העורף, שדיים קטנים ואצים לחזית, חיוך שובב וערמומי.

אני עדיין מאוהב בך. את מאמינה? כל מה שטוב ויפה מזכיר לי אותך. כל רגע של התפעמות אני רוצה לחלוק איתך. העולם נראה לי כל-כך מופלא, ויש לי תחושה כזאת, שאף אחד לא יבין חוץ ממך. אני מסתכל על האנשים בסופרמרקט. זה מדהים. הם באים. הם הולכים. הם מחכים. הם חושבים מה יכינו לעצמם לארוחת ערב. הם מקווים למשהו. הם רוצים משהו. הם מתקשטים בחולצות פרחוניות, ובתסרוקות ובעגילים ובטבעות. כל העולם נוטף דבש. יש ימים שכל הפלא הזה נסתר ממני. אותו הסופרמרקט בדיוק נראה לי סתמי ומדכדך. ההתפעמות הזו, כמו שכבת לקה שקופה שהעולם נמשח בה לפעמים, נעלמת ומופיעה ללא סיבה. אני לא יודע להסביר את זה. את היית מבינה.

3. קיץ

ההתייסרות הזו כבר התחילה לשעמם. הדימה הזה, הנכסף, המייבב, המשרבט במחברת סודית, התחיל להיראות לי כמו קריקטורה של אדם שלא היה מעולם. אני שוכח ממנו לרגע ומגלה דימה אחר: חרוץ, יצרן, שאפתן. הוא חלם פעם להיות צייר, הדימה הזה. צייר אמיתי, לא כזה שמאייר חשפניות וקלפנים לאפליקציות הימורים, אלא אחד מהסוג שאנשים מתלבשים ומתאפרים והולכים לגלריה כדי להביט בציוריו במבט מרצין. למה שזה לא יקרה, בעצם? אני מחליט שאלך עוד הערב לקבוצת רישום מודל שחבר אחד משדל אותי להצטרף אליה כבר כמה חודשים. היום הוא יום השנה להקמת הקבוצה, הוא כותב לי, לכבוד המאורע הזמינו שתי מודליות במקום אחת.

מפגשי הקבוצה מתקיימים במתנ"ס שכונתי, בעליית גג מוכתמת ומלאה במוטות עץ, כריות, שמיכות וציורים עזובים. אני מגיע באיחור והמודליות כבר קפואות בתנוחה שנקבעה להן: ישובות גב אל גב על שולחן שכוסה בבד אדום ובערימת כריות צהובות וסגולות. הימנית זוקפת חזה ושולחת מבטה באלכסון לעבר האופק. אני משתעמם מעצם המחשבה עליה. היא מסוג הנשים האלה, היפות מדי, שפניהן כמו קירות הזכוכית של גורד שחקים, הן משטח נוצץ ומלא פאתוס שאין עליו שום זיז שניתן להיאחז בו, שום נקודת ייחוס שיכולה להקנות משמעות לסימטריה המושלמת. השמאלית מכונסת בעצמה. היא אוחזת את אחת מברכיה כנגד החזה שלה ומביטה כלפי מטה, מבוישת. האף שלה גבשושי, הפה שלה עקום, על המצח שלה יש שומה במיקום לא אסטרטגי והפטמה החשופה שלה גדולה וכהה מדי. אני מניח את קן הציור שלי לפניה וממקד בה את כל תשומת לבי. היא מבוישת. היא חושבת לעצמה שהיא לא יפה מספיק כדי למדל, ודווקא בשל כך באה לכאן הערב, כמו אדם המפחד מגבהים שמזנק מהצוק למעיין ברגע אחד של אומץ, כדי להוכיח לעצמו שאין לו כל סיבה לפחד. אני מסתובב סביבה ומנמיך ומגביה את הכיסא עד שאני מוצא נקודת המבט החושפת משמעות חדשה בהבעת פניה ומגלה בה סימטריה נסתרת: השומה על המצח משמשת כמשקל נגד לפטמה המוגדלת, הפה העקום נראה כמו שרבוב שפתיים אלכסוני מתגרה, גבשושיות האף נעלמת הודות למבט חזיתי. מרגע שבחרתי את נקודת המבט אני מנסה לשכוח מכל דעותיי המוקדמות. אני משכיח מעצמי אפילו את עצם היותה בן-אדם. עכשיו אני רואה מולי רק כתמים בגוונים מתחלפים, אור וצל. אני משכפל את אלו בסדרה של משיחות על בד הציור. המודלית הימנית מלכסנת אלי מבט, מנסה לפתות אותי ביופייה הקל לשיעתוק, אבל אני מתעלם ממנה בעיקשות. בליל הכתמים לובש צורה בהדרגה, ואז בפתאומיות. אחרי שעה שבה לא דמה עדיין לכלום, מבליחה ממנו לפתע דמות שהיא בו-בזמן מפתה ומכמירת-לב: פיה משורבב באלכסון, בִרְכּהּ צמודה לחזה, צווארה ארוך מדי, הפטמה שלה והשומה שלה מאזנות זו את זו כמו זוג גומות לחיים. האחראי על שעון העצר מכריז על סיומו של הזמן שהוקצב לציור. אני נשען אחורה מותש ומסתכל על הדמות הניבטת אלי מן הקנבס, וברגע הזה אני מבין: זהו, אני מוכן. אני חופשי. אני יכול סוף כל-סוף להתאהב באחרת.

אני מנקה את המכחולים שלי ואוסף את שאר החפצים לתוך התיק, וכל הזמן הזה מקפיד שלא להביט במודלית השמאלית, המתמתחת וניעורה מקיפאונה, כמו שנמנעים מנעיצת מבט בחתול כדי שלא ירגיש מאוים. הטקטיקה שלי עובדת. אני מרגיש נגיעה בכתפי. הלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו. אני מסתובב אליה והיא צועקת לי: דימה! אתה לא מזהה אותי? מרגע שמכה בי השאלה, מיד הכל מתבהר. זאת הדוגמנית הימנית, היפה יותר. זאת את, הנוודית שלי, אבל הפרטים שונים משזכרתי. האף שלך קטן אך סולד מעט, הגבות דקיקות ומעוצבות, השיער שמכסה את המצח ואת האוזניים ואת העורף חלק ומבריק, השדיים גדולים משדמיינתי. את דומה ולא דומה לדמות שאצרתי במוחי. אני פורץ בצחוק, ואת בטח לא מבינה: כמה עיוותי וכיערתי אותך בניסיון החוזר ונשנה לשחזר ולשמר אותך בכל מחיר. את גבוהה יותר, זקופה יותר, אצילית יותר. בכל זאת, לא השתנית בכלל בעצם: את עדיין נודדת ממקום למקום, עדיין מחפשת מיטה לישון בה. אני מחבק אותך ומזמין אותך לבית שלי, למיטה שלי.

בלילה, מרוב אושר, במקום לחלום על העבר או על העתיד, אני חולם על ההווה בדיוק כפי שהוא: אני ואת במיטה ערומים, מחובקים ומותחים את איברינו ככל האפשר כדי לכסות זה את זה כמה שיותר. אלא שבחלום, שלא כמו במציאות, מרוב תאוותי לעטוף אותך מכל כיוון, את מצמחת על גבך עוד אישה דומה לך. אתן מחוברות זו לזו גב אל גב. מדי פעם אני מסתובב סביבך כדי שאוכל לחבק גם את התאומה הסיאמית הזו. היא שונה מעט ממך. גבותיה עבות יותר, השיער שלה פרוע יותר, שדיה קטנים יותר, היא נמוכה, תזזיתית. פתאום עוברת לי בראש מחשבה משונה: הייתי רוצה שהיא תישאר ואת תסתלקי. אני מתעורר.

תגובה 1:

ABSOLUTE © 2016 | Template by Blogs & Lattes
© כל הזכויות שמורות (אלא אם צוין אחרת) לארז וסילבסקי