המשורר השקרן

יום חמישי, 21 בספטמבר 2017

Adam Chuck, Untitled

 אילו היה רק יפה ממני יכולתי למחול לו. אילו היה משורר טוב יותר, אבל בחזקת אדם-שאני-עשוי-להיראות-בחברתו-ברחוב –  מביך במידה נסבלת – גם לזה הייתי מסכין. אבל אורי היה גם יפה וגם משורר ועוד עם המוצקוּת הזאת והכתפיים והידיים והסיפורים המצחיקים, ולכן ראוי לתיעוב כל-כך עמוק שלא היה ניתן לבטאו אלא באמצעות סימני הערצה. זייפתי התפעלות מהשירים שלו. זה היה קל, כי התפעלתי מהשירים שלו עד עפר. אמרתי שלכתיבה שלו יש נטיעוּת נדירה בעולם. הוא חייך, אך לא הכיר במחמאה. נפגשנו בעישוּן בעמידה עוד פעם ועוד פעמיים עומדים בחוץ בסיומם של ערבי הקראה. העריתי את החנופה לעורקיו בטפטופי אינפוזיה, והוא, פתי בלתי-נסבל, נכנע לשבחים שלי רק משום שהתכוונתי אליהם באמת. כעבור חודש כבר הייתי החבר הכי טוב שלו. הוא הזמין אותי אליו לקפה שחור.

בדירה שלו היה אדם בודד. הוא ישב על הרצפה, שעוּן על הקיר, והכה על החטא הזה וההוא, הצר על החולשה הזאת וההיא – וידויים רדודים שעוסו תמיד במילים רכות, ואז הוּסו לכדי שנת שיכורים ערבה בליטופים חלקים על ראשו. "תדע" הוא אמר לי בפעם הראשונה שנגעתי בו לנחמו "שלא אכפת לי אם אני לא מה שגבר אמור להיות", ואני שרציתי אך לא העזתי להבין את הצהרת השחרור כהזמנה המשכתי מעלה מן הכתף אל העורף, מעביר יד בשיערו, מביט לתוך עיניו בתיווכה של מראה שניצבה מולנו ולבסוף שואל: "מה כוונת המשורר?". הוא שתק ובמראה ראיתי שעיניו נוצצות. כך המשכתי והפרדתי בין אצבעותיי קווצות שיער סמיך שוב ושוב, בשתיקה, עשר דקות ללא מילה, עד שלא יכולתי לסבול יותר את עיניו הבוהות וחזרתי הביתה לבד דרך המדרכות הקרות שטופות הגשם של נחלאות. שבוע לאחר מכן הקריא שורה משיר חדש: "לעתים השתיקה היא התיאור המלא".

כל אחד מוידוייו העברתי מיד לאחד, לקטור שהתמחה בתרגום שירה פולנית ובהפצת רכילות מרושעת. לא עשיתי זאת בכוונה תחילה, כמובן, אלא מתוך חולשת-רצון מדורגת שחזרה על עצמה שוב ושוב לפי תבנית ידועה מראש. ראשית נפלטה ממני הבעת דאגה לשלומו של אורי, שהיתה אגב כנה כמעט לגמרי, שכן רבים מוידוייו היו מטרידים ביותר בתָכנם אלמלא נלוו להם רהיטות ושטף-דיבור בלתי-הולמים, ומשום שבאותם ימים של בטלה והתמהמהות רק הוא עוד עורר בי עניין אמיתי. לאחר שנפלטה הבעת הדאגה התחוור לי שאני חייב להכחיש מיד שמצבו כה חמור כפי שאולי הובן מאנחה שנאנחתי, אחרת ייווצר הרושם המוטעה שאסון נורא הומט עליו בזמן האחרון ממש, ועל רכלנית דוגמת אותו לקטור לא ניתן היה לסמוך שלא תרקום מעשייה נוראה בהרבה מהסיפור האמיתי. אותה ההכחשה, כמובן, רק העצימה את הרושם שמצבו של אורי בכי רע, וכבר גרמה ללקטור לפצוח במחול ניחושים שבמרכזו תמיד עמדה האפשרות שאורי הוא האחראי להטרדה מינית טראומטית ומתמשכת שעברה פלונית או אלמונית מחוג המכרים שלנו, ניחוש שכמובן לא יכולתי להפריך אלא באמצעות חשיפת פרטים מסוימים מהאמת, ושלבסוף הוביל אותי, מאחר ששחרורם ההדרגתי של הפרטים רק הגביר את ההילה הדרמטית של הנסתר, לכך שלא היתה לי ברירה אלא לגלול בפני הלקטור את הוידוי במלואו (מה שהסתכם, בעצם, בשני משפטים). כך קרה שסיפרתי ללקטור על הפרעות האכילה של אורי. על כך שפותה בגיל 15 להצטרף לכת חסידית. על זה שמנהיג הכת היה נוגע בו. על החזרה בשאלה, על החזרה בתשובה, על החזרה בשאלה בפעם השנייה ועל החזרה לירושלים. "נו, אבל את זה כבר ידעתי" היה אומר הלקטור תוך כדי שהוא מסתכל הצידה אל הרחוב, "את זה הוא מספר לכולם".

כרמאי המגלה שקורבנו התמים אינו אלא רמאי גדול ממנו, שיצירת האמנות הנדירה שגנב והחליף בזיוף היא עצמה רק רפרודוקציה, משבוע לשבוע התמלאתי בחֵמה ללא מוצא. ביטאתי אותה בניסיונות יותר ויותר תקיפים לגרום לאורי לפצות אותי במגע גופני על מה שהחסיר ממני בתחום הרכילות. איך הוא מעז, חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מלטף כל פעם איבר אחר בגופו ללא כל תגובה מצידו, איך הוא מעז! אלא שבשלב זה של יחסינו התקבעה מדי בינינו ההסכמה שלא הסכמתי לה כי המגע הוא ביטוי לנחמה חברית או אחווה גברית חדשה ומשוחררת, כך שאפילו אם כתגובה לאחת מהתייפחויותיו על תלמידת אולפנה מרדנית ששברה את לבו או מהנדסת רחבת-אגן שהפסיקה לענות להודעות ממנו הייתי עושה לו ביד, בכל זאת היה מצ'פח את גבי באלימות כשבידו הפנויה הוא מחזיק את נייר הטואלט שבאמצעותו ניגב את הדמעות מעיניו ואת הזרע מבטנו ואומר לי "אף פעם לא היה לי חבר כמוך". ואכן, כך בדיוק הגיב כשלבסוף עשיתי לו ביד.

Adam Chuck, Falling on your Knees, Praying

כך קפאו יחסינו בעולם ללא כוח משיכה, ואני חשתי את עצמי כמו אצן המנסה לשווא לרוץ בחלל. יום-יום הבטחתי לעצמי שהנה היום סוף-סוף אשב לכתוב ולא אשלח לו הודעה כשבאצבעותיי ריח טבק לגלגול, ולא אכתוב את שמו במנוע-חיפוש לראות מה עוד פרסם ואם כבר עלו תמונות חדשות שלו מראיון במדור תרבות שבהן הוא יפה ממני ורחב ממני ועיניו גדולות וחומות בעומדו ליד מעיין וברקע זוג אברכים ערומים למחצה שאחד מהם בדיוק עומד לצלול למים. לעתים מאוד קרובות עמדתי בהבטחתי ולא רק שלא יזמתי מצידי דבר, אלא אפילו סירבתי להפצרות מכיוונו שאבוא לחגוג איתו פרסום של שיר חדש או לשמוע הופעה כלשהי, ואז, כדי לשבח את עצמי על תעצומות הנפש שגיליתי, הרשיתי לעצמי נמנום קצר לפני הכתיבה שנמשך לבסוף עד לשעה שאינה יאה עוד לפעלתנות ושאי-אפשר עוד לבלותה שכוּב על הספה בלי לחוש כעלוב באדם, ושבה ניאותי לבסוף בלית ברירה להתרחץ, לסרוק את שפמי ולצאת אל הבר שבו חגג או הקריא או הפיץ את ריח הגבר שלו בתואנה אחרת כלשהי.

לבסוף, מאחר שלא צלחו ניסיונותיי להרפות ממנו, ומאחר שלא ידעתי כיצד לנתב את יחסינו אל עבר סיפוק תשוקותיי, החלטתי שמוטב לפעול באופן יזום להחרבתם, ולוּ רק כדי שלא איאלץ להביט בעצמי מהצד יושב בחדרו שוב ושוב, רחוק בכל פעם עוד יותר מהגשמת הפנטזיות שלי וחסר אונים לחלוטין. "היכן עלי לנעוץ את הפגיון?" היתה המנטרה שלי כל אותו שבוע, צועד הלוך ושוב ברחבי הדירה שלי, לאורך צלע שאורכה עשרה צעדים גדולים של גבר ישראלי נמוך. "איך מכאיבים לאדם שהולך ומזדכך עם כל כאב?". החתול השחור והמסמורטט שלי, לא משנה כמה ביקשתי אותו להידרש לסוגיה, רק יילל במצוקה לעבר הדלת, מתחנן שאשחרר אותו מצחנת ארגז החול שלא נוקה כבר שבעה ימים. ואז חשבתי לעצמי: לא הכאב עצמו הוא שממלא אותו בעונג המזוכך, אלא הצעדתו בראש חוצות.

דווקא באותו שבוע לא התקשר אלי אף לא פעם אחת, וגם לא בשבוע שאחריו או בזה שאחרי שניהם, וכך שכחתי לחלוטין ממזימתי והלכתי אליו לבסוף שלושה שבועות לאחר מכן לא מר-נפש כבדרך כלל אלא מתוך עליצות ספונטנית דווקא, ועל-כן נתמלאתי בהפתעה מוחלטת כשההערה המתוכננת, שנאמרה אחרי שכבר נשכחה כוונתה הזדונית, סתם כך, כדי שיהיה מה לומר, עוררה אצלו כזו תהודה. כמו תמיד הוא ישב על הרצפה מלפניי. רגע קודם לכן פשט את החולצה הארוכה שלבש והורה בשתיקה על הנקודה שבה עליי לעסות את כתפיו, ואני, תוך כדי לישת השכמות, בניסיון למלא הפוגה קצת ארוכה מדי, הפלטתי "זה בטח קשה, חוסר היכולת המוחלט לדבר בכנות". נבוך עוד יותר מכך שלא הצלחתי להפר את שתיקתו, טרחתי מיד להסביר. "הרי אצלך הכאב הופך מיד לזהב. אפילו הוידוי הכי ספונטני הוא כל כך מהוקצע – אתה כבר לא יכול אחרת – ואם הוא מהוקצע, אז אי-אפשר שלא לפרסם אותו, ואם הוא יפורסם, אז אי-אפשר שלא יומר בעונג, ואם אתה יודע מראש שיומר בעונג, אז לעולם כבר לא יהיה מביש. כלומר, הוא כבר לא יהיה באמת וידוי". הוא קם להביא משהו מהמטבח, ואז הסתכל עליי, ובאותו יום, לפני שעזבתי, לא לחץ את כתפי באלימות לאות ידידות ולא שיבח כתמיד את האחווה החדשה והמשוחררת שלנו. הלכתי הביתה דרך המדרכות שטופות הגשם וחזרתי כבר למחרת, כשהתקשר אלי וביקש שאבוא לדבר איתו.

"חשבתי על מה שאמרת" הוא אמר. הוא נראה מוטרד. לא מתייסר עד עמקי נשמתו, לא מעונה על-ידי חולשותיו, אלא במצב חמור הרבה יותר – מוטרד. "מה..." הוא התחיל לשאול, ומתוך תקווה סתומה שהמימיקה תמלא את החסר בשאלתו חזר ואמר "מה" פעם שנייה. "מה הייתי עושה במקומך?" "כן" "יש לי רעיון" "כן" "זה רעיון קצת מופרע" "אוקי". לקחתי מהניירות ומהטבק שהיו מונחים על שולחן הקפה שלו והתחלתי לגלגל לעצמי סיגריה. "אסור לך לפרסם את השירים שלך" "אוקי" "לא מספיק שתחביא אותם במגירה. אתה צריך לכתוב אותם בידיעה שלעולם לא יתפרסמו בשום מקום תחת השם שלך. שאף אחד לא ידע לעולם שאתה כתבת אותם" "אוקי", בנקודה הזאת של שיחתנו עצרתי לרגע כדי לבחון בסיפוק את הצילינדר ממולא הטבק מעשה ידיי ולחתום אותו בליקוק. "אז אתה תיתן לי אותם, ואני אפרסם אותם תחת השם שלי". הוא הסכים.

Adam Chuck, I Wanna C Ur Peacock

כך כרתנו בינינו ברית שקרנים. הוא היה מביא אלי כל שיר חדש, אני הייתי מעתיק אותו בכתב היד שלי ושולח אותו לעצמי בדואר רשום, והוא היה שורף לנגד עיניי את העותק המקורי בכתב היד שלו. בדירה שלי, בתוך ארגז נעול שאת המפתח לו שמרתי דרך קבע אצלי בכיס, נאספו עוד ועוד מעטפות סגורות שעליהן חותמת הדואר הרשום, ובתוך כל אחת מהן חתומה לנצח העדות המשפטית שאיש לא היה יכול לערער עליה ושעל-כן היתה אמת הלכה למעשה למרות היותה שקר מוחלט: אני הייתי מחברם של כל אותם שירים. אני ולא אף אחד אחר.

בהתחלה הוא היה סקפטי ביחס לסידור שלנו. השיר הראשון שכתב עבור ברית השקרנים שלנו היה דומה למדי לשיריו הקודמים, "לפעמים השקר הוא המוצא היחיד לאמת", הוא כתב, ואני הקראתי. כתמיד הייתי חסר כריזמה, וכתמיד הוגליתי לסופו של הערב, בזמן שאיש כבר לא טורח להעמיד פנים שהוא מקשיב. איש פרט לאורי. בפעם הראשונה אי-פעם ראיתי אותו מתמלא אקסטזה אמיתית, שסימן ההיכר המובהק שלה הוא ההתלהבות הבלתי-אסתטית. ירדתי מהבמה והוא חיבק אותי. התביישתי בשבילו על שהוא צריך להיראות בציבור מפגין חיבה לאדם כמוני. "היה בזה משהו" הוא לחש לי "משהו משחרר".

ואכן, משהו חדש השתחרר בו. השירים שלו בחיבורי נעשו פחות מהוקצעים ויותר אגרסיביים; כמו חצץ ערב לחיך. הוא כתב, ואני הקראתי: "אף אחד לא ידע אבל אני ראיתי / איך חוט דק ארוך של רוק נמתח / והשיער שלך רך ואת שוכבת / והשדיים שלך חיוורים ואני בוחן את / הזווית ממנה את קצת דומה לגבר / ואני משלים בדמיוני / ושוכח אותך בשקיקה / והפה שלך נפתח / חוט ארוך נמתח / ואת / בולעת אותו בשתיקה". כולם שנאו אותי, ועל-כן אהבו אותי, וכך יצא שמי כניגודו של אורי, שאותו תמיד כולם אהבו ועל-כן שנאו.

הוא החל לסור לביתי פעם בשבוע בערך, מנפנף בהתרגשות בידו הימנית בשיר חדש ובידו השמאלית אוחז בטבק וניירות גלגול שביקשתי ממנו לאסוף בשבילי בקיוסק ממול. "זה מדהים" אמר מיד ברגע שנכנס דרך הדלת "אני לא חושב שאי פעם היתה לי תקופה כל-כך צפופה של פריון". את טקס שריפת העותק המקורי, שבו מילא את חלקו תחילה בפרצוף מעט חמוץ, ליווה עתה בהמהום עליז, מעסה את כתפיי מחויך בזמן שאני מקפל בתוך מעטפה את העותק המקורי החדש, זה שנכתב בכתב היד שלי.

כעבור חודש או חודשיים, כאשר התפוגגה מעט מזכרונו אהבת הקהל שהורעפה עליו פעם במישרין ושכעת הואצלה עליו בתיווכי, החל לחקור אצלי על התקבלוּת שיריו. "קיבלת על השיר האחרון תגובות טובות, לא?". לעתים, כשחשש מעט מתשובתי לשאלותיו ניסח אותן כמחמאה עצמית שאותה עודד אותי לאשר או להכחיש בשתיקה רומזנית "נראה לי שהשיר הזה מוצלח במיוחד. אני דיי בטוח. שיר מוצלח במיוחד". עתה כשהעולם התוודע לשיריו אך ורק מפי, לא יכול היה עוד לאשר ערכו אלא דרך אהבתו של העולם אליי. על-כן הוא היה מרוצה במיוחד כשעורכת כתב-עת ירושלמי מחתרתי לספרות וידידה קרובה שלו (אך לא יותר קרובה מכל ידידה אחרת) נענתה באהדה להמלצתו עליי וסימנה אותי ככוכב העולה של הסצינה הזעירה, הלא-קיימת והמומצאת כמעט לחלוטין, בעצם, של שירה צעירה בירושלים. למען האמת, בשלב הזה כבר התחלתי להצטער על הסידור שלנו, כי תחזוקת הפרסונה האינטרנטית שהתלוותה לה, ושהלכה ונעשתה שנואה-פופולארית יותר פרובוקציה אחר פרובוקציה, הצריכה את תשומת לבי בכל ימות השבוע. המצב רק הלך והחריף בעקבות אותה המלצה, שכן עתה כשמארגני ערבי שירה הזמינו אותי מיוזמתם להופיע, לעתים בתדירות השערורייתית של פעמיים בחודש, עיכבה התהילה-זוטא את הפרויקט האמנותי החדש שלי – תצפית אנתרופולוגית משתתפת בסצינת הסקס הפורחת בשירותים הציבוריים של התחנה המרכזית בירושלים.

למזלי, חודש וחצי אחרי שיאה וארבעה חודשים אחרי שכרתנו את ברית השקרנים כבר דעכה מעט תשומת הלב שקיבלתי, ועתה שגרת הדיכאון והשנאה העצמית שלי הופרעה פחות על-ידי זריקות פתאומיות של חיזוק לאגו שהפכו אותי למושך בעיני אחרים לשני רגעים ומאכזב לרגע אחד אינסופי בעיני עצמי. רק אורי עצמו עוד המשיך להטריד אותי, ולמעשה, עכשיו יותר מבעבר, בהודעות פיתוי יומיות, שבהן הציע שאקח אותו לבר גייז שבטוח יהיו בו מלא חתיכים, או סיפר לי שקיבל רפואי מצוין או שגילה משורר דרום-אמריקאי "מעיף", אך שביניהן השתרבבה בכל-זאת מדי פעם האג'נדה הנסתרת שלו, כששאל אם כבר נרשמתי לערב ההקראה החודש או הכריז שאני חייב לדחוף את הקריירה המשוררית שלי קדימה ושדברים כאלו לא קורים מעצמם. עניתי לו מדי פעם אם לא דיברתי באותו רגע בגריינדר עם ערבי שרירי ממזרח העיר, דתי ארוניסט עם פני-מלאך או מתנדב שוודי בגובה שני מטר שהגיח לרגע לירושלים ממשימתו לשחרר את העם הפלסטיני על-ידי פרסום תמונות של גדר ההפרדה באינסטגרם ורכישת מרצ'נדייז של בנקסי. באיזה שהוא שלב שיניתי את שמו בפלאפון שלי ל"לא לענות" בתוספת מספר כלשהו, ומאז אני כבר לא ממש יכול לומר מה כן או לא כתב לי במדיום האלקטרוני, כי אני כבר לא זוכר אם הוא שמור אצלי בתור "לא לענות 7", "לא לענות 17" או "לא לענות 71". עם זאת, אני כן יכול לספר שיום אחד מישהו החליק מתחת מפתן הדלת שלי (מעולם לא טרחתי לסמן את שמי על תיבת הדואר) מכתב בכתב-יד ילדותי ומבולגן, שבו סיפר שהוא כבר לא מצליח לכתוב, שהוא מרגיש שלקחתי ממנו שקר מנחם ופורה ושהחלפתי אותו בשקר שלא מניב דבר, שהוא בדיכאון, שיש לי מחויבות מוסרית לעשות כך וכך ועוד כהנה וכהנה האשמות מוגזמות, שהרגיזו אותי, ושעל-כן קראתי רק ברפרוף ולא עד סופן.

Adam Chuck, Mirror, Mirror

האינטראקציה האחרונה עם אורי שעליה אני יכול לדווח בוודאות התרחשה בערך שנה אחרי אותו מכתב בפתיחת ליין חדש של ערבי שירה, כשגבר חרדי צעיר עם זקן קצר ודליל אמר לי שלום בטון מעט מאשים שבאותו רגע הנחתי שהוא קשור להבטחה רומנטית כלשהי שמעולם לא התכוונתי לקיים, ושאותו זיהיתי בעודי עומד על הבמה ומקריא לשם שינוי שורה משיר שכתבתי בעצמי: "לפעמים השקר אינו אלא שקר / ולפעמים –" וכאן פתאום הבנתי מי היה הגבר החרדי ועצרתי לחפש את עיניו בקהל " - שקרן הוא רק שקרן". 

אין פה תגובות עדיין, כתבו לי תגובות כדי שלא אהיה עצוב

ABSOLUTE © 2016 | Template by Blogs & Lattes
© כל הזכויות שמורות (אלא אם צוין אחרת) לארז וסילבסקי